אני יוחנן פלד (פוגל לשעבר) נולדתי ב-1.11.1928 בעיר לודז' ברחוב פיוטרקובסקה 60, האמא פאולינה לבית וינוגרד, האבא יהודה זליג פוגל נולד ב-1900. בשנת 1920 עברו הורי לפריז לצורכי לימוד. אבי למד אדריכלות בבית הספר אקול דה
בוזר "בית הספר לאומנויות יפות" הטכניון הגבוה ביותר בצרפת שהיה בית ספר ממשלתי. כדי להתקבל ללמוד שם היה צריך לעבור סדרה של מבחנים, ליהודים הייתה מכסה של 3 אנשים בתקופת קבלה אחת.
אבי גמר את הלימודים וקיבל תעודה של אדריכל מדופלם על ידי ממשלת צרפת ב-1925.
אמי שגם היא נולדה בשנת 1900 למדה הוראה אך מעולם לא עבדה במקצוע. מקצועות חובה אותם למדה אימי בבית הספר היו: פולנית, רוסית, גרמנית ושפת חובה נוספת לטינית. כאשר אימי למדה בגימנסיה חויבה ללמוד בעל פה ספרות של משוררים מסוימים.
ב-1928 נסעו הורי מפריז ללודז' כי אימי רצתה ללדת בבית הוריה, כאשר הייתי בן 3 חודשים חזרו הורי מלודז' לפריז.
אבי נסע בשנת 1929 מפריז בשליחות המשרד שבו עבד כאדריכל למרוקו והיה שם כחצי שנה או שנה.
בוזר "בית הספר לאומנויות יפות" הטכניון הגבוה ביותר בצרפת שהיה בית ספר ממשלתי. כדי להתקבל ללמוד שם היה צריך לעבור סדרה של מבחנים, ליהודים הייתה מכסה של 3 אנשים בתקופת קבלה אחת.אבי גמר את הלימודים וקיבל תעודה של אדריכל מדופלם על ידי ממשלת צרפת ב-1925.
אמי שגם היא נולדה בשנת 1900 למדה הוראה אך מעולם לא עבדה במקצוע. מקצועות חובה אותם למדה אימי בבית הספר היו: פולנית, רוסית, גרמנית ושפת חובה נוספת לטינית. כאשר אימי למדה בגימנסיה חויבה ללמוד בעל פה ספרות של משוררים מסוימים.
ב-1928 נסעו הורי מפריז ללודז' כי אימי רצתה ללדת בבית הוריה, כאשר הייתי בן 3 חודשים חזרו הורי מלודז' לפריז.
אבי נסע בשנת 1929 מפריז בשליחות המשרד שבו עבד כאדריכל למרוקו והיה שם כחצי שנה או שנה.
אבי היה אוהד מפלגה שנקראה "פועלי ציון שמאל", חצי ציונית חצי פועלית, לאבי הייתה תודעה פועלית וציונית. בשנת 1933 כשהיטלר נבחר למנהיג בגרמניה, לאחר ליל הבדולח החליט אבי שליהודים אין מקום באירופה בגלל האנטישמיות הגוברת וחוקי הגזע.
ב-1909 עלה לפלשתינה הסופר מנחם פוזנסקי אחיה של סבתי אם אימי, עם משפחתו מאודסה שבחצי האי קרים באוקראינה והשתקע בארץ. הסיבה לעלייתו הייתה שהוא היה חבר באגודת הסופרים שהייתה ציונית.
בשנת 1917 בגמר מלחמת העולם הראשונה חילקו המעצמות ביניהן את שטחי האימפריה העותמנית שהשתרעה מאוסטריה עד מצרים. מצרים קיבלה עצמאות, חלקים מא"י שנקראו פלשתינה, עבר הירדן וכולל חלקים מעיראק נמסרו לשלטון זמני לבריטים, שלטון זמני זה נקרא "מנדט" שהוגבל לחמישים שנה, סוריה ולבנון נמסרו לשלטון זמני מנדט לצרפתים לכן בלבנון יש הרבה מהתרבות הצרפתית כולל אוניברסיטה צרפתית.
לפני מלחמת העולם הראשונה יהודים רבים שגרו באימפריה העותמנית הלכו ללמוד באוניברסיטה המפורסמת באיסטנבול. שלושה אנשים חשובים מתולדות ישראל למדו שם: דוד בן גוריון למד שם משפטים, משה שרת גם למד משפטים וגם יצחק בן צבי למד שם משפטים.
אבי כתב לדוד מנחם שהוא רוצה לבוא לפלשתינה היות שהדוד היה גר בארץ מספר שנים והיה מעורה בישוב היהודי שהיה בערך 300,000 נפש, ביקש אבי שהדוד יסדר בעבורנו "סרטיפיקט", סרטיפיקט הוא אישור בריטי להגירת יהודים לפלשתינה, הדוד סידר סרטיפיקט, וכך בשנת 1933 ארזנו הכול ונסענו מפריז למרסיי ברכבת ובמרסיי עלינו על אוניה שהגיעה לנמל יפו.
בנמל נדרשו האוניות לעגון מחוצה לו מכיוון שהנמל היה מיועד לסירות דייגים. ירדנו לסירה והמלחים הערבים חתרו לנמל וממנה עלינו לבית המכס עברנו את הבדיקות והאישורים וכל שאר האנשים שהיו איתנו התפזרו איש לדרכו.
כך הגעתי לת"א בשנת 1933. נכנסנו לגור בשכירות ברחוב העבודה מספר 1. בגיל 5 הורי סידרו לי גן ילדים ברחוב בוגרשוב בת"א פינת רחוב אליעזר בן יהודה.
הגננת הייתה חיה ברנר שהייתה אלמנתו של יוסף חיים ברנר, אשר נרצח ע"י הערבים במאורעות 1921.
כעבור שנה רשמו אותי לבית הספר היסודי עממי "בלפור" הנמצא ברחוב בלפור בהנהלת יהודית הררית אמו של הסופר יזהר הררי. רשמו אותי לבית ספר זה מכיוון שהוא היה הקרוב ביותר למקום המגורים שלנו. מתחת למרפסת הבית הייתה תחנה סופית של אוטובוס של חברת המעביר קו מספר 6 שהיה מתחיל בחמש וחצי בבוקר ומסיים קרוב לחצות, התרגלנו לרעש.
ב-1934 נפטר הסופר והמשורר חיים נחמן ביאליק, התקיימה לוויה גדולה שעברה ברחוב אלנבי לבית הקברות שברחוב טרומפלדור, שם קבורים גם מאיר דיזנגוף, אחד העם ועוד. ללוויה זו לקח אותי אבי על כתפיו ועמדנו וצפינו בעבור הלוויה ברחוב אלנבי בין רחוב ביאליק לרחוב הס. רחוב אלנבי נשתרך בין כיכר ב' בנובמבר על שפת הים לכיוון מזרח, באמצע יש רחבה הנקראת כיכר מגן דוד, בכיכר זו המשמשת עד היום צומת רחובות קינג ג'ורג', שינקין, נחלת בינימין והכרמל במרכז הצומת הייתה עמדה של שוטר מכוון שהיה מכוון בידיו את תנועה, מכאן ממשיך רחוב אלנבי מזרחה עד כיכר המושבות שגם היא צומת רחובות.
בבית הספר היו לנו בדיקות קבועות של רופא ילדים, רופא הילדים של בית הספר בלפור היה הסופר והמשורר שאול טשרניחובסקי.
על יד רחוב העבודה היו 2 סמטאות ללא מוצא, הבתים בשתי הסמטאות נקראו שכונת שפירא, היום הסמטאות נקראות סמטה "פלונית" וסמטה "אלמונית" בקצה אחת הסמטאות
היה פסל של אריה בגודל טבעי ששמו לו גולות מבריקות בעיניים וכילדים היו מטפסים ורוכבים על האריה ומשחקים בסמטאות.
בבית הספר בכיתה למד עימי תלמיד שקראו לו ראובן ורגה משפחתו עלתה מהונגריה והוא היה מנגן בכינור. היו ימים שבהם היה נשאר בבית ולא בא לבית הספר ומנגן ומתרגל נגינה, בעיני המורות זה לא מצא חן אבל לשאר הכיתה זה לא הפריע. אותו ראובן ורגה עבר מבית הספר בלפור לבית הספר כרמל ברחוב השופטים, בסביבה היו הרבה מגרשים פנויים באחד הימים ראובן מצא בחול כדור של רובה צייד וניסה לפרק אותו עם פטיש, הכדור התפוצץ והילד התעוור אבל המשיך לנגן בכינור ככנר עיוור, עד כמה שידוע לי ההורים שלו נסעו איתו לארה"ב לנסות לעשות משהו לעיניו. כפי שסופר לי הוא למד בכיתה של כנרים עיוורים בבית הספר "גוליארד" בניו יורק. כעבור הרבה שנים קיבלתי טלפון וקול שאל האם אני יוחנן פוגל עניתי כן והקול אמר "אני ראובן ורגה בוא ניפגש", נפגשנו בפינת קינג ג'ורג ורחוב השופטים. ראובן ביקש ממני לאחוז בידו ולהוביל אותו ברחוב קינג גורג לכיוון רחוב דיזנגוף ובכל כמה צעדים הוא נעצר ואמר פה הייתה חנות מכולת, פה היה סנדלר, פה היה זגג והצביע על חנויות שכבר אינן אבל בזיכרונו לפני שהתעוור הן עדיין קימות. כעבור זמן קצר נפרדנו ומאז לא ראיתי אותו.
ב-1935 הייתה בת"א עדליידע האחרונה שהתקיימה, היא החלה במקום כלשהו בסוף רחוב אלנבי שהוא האזור של כיכר המושבות, צעדה לכיוון הים בקצה רחוב אלנבי בתוך הים על עמודים היה בית קפה שנקרא "הקזינו". האטראקציה הראשית של העדליידע הייתה דמות של דרקון (דמוי תנין) שהובל בראש התהלוכה. בסוף הרחוב נזרק הדרקון לים.
ממול לגן מאיר היה בית חרושת לקרח. אני כילד הייתי הולך בשבתות ובחגים לקחת קרח עבור המקרר הביתי, היות ובעלי בית החרושת היו שומרי שבת היה צריך לקנות מראש בימי שישי תלושי קנייה שהיו מוסרים בשבת למחלק הקרח. אז היו קונים שליש, רבע או חצי בלוק שהיו לוקחים הביתה עם מזלג מיוחד.
ב-1909 עלה לפלשתינה הסופר מנחם פוזנסקי אחיה של סבתי אם אימי, עם משפחתו מאודסה שבחצי האי קרים באוקראינה והשתקע בארץ. הסיבה לעלייתו הייתה שהוא היה חבר באגודת הסופרים שהייתה ציונית.
בשנת 1917 בגמר מלחמת העולם הראשונה חילקו המעצמות ביניהן את שטחי האימפריה העותמנית שהשתרעה מאוסטריה עד מצרים. מצרים קיבלה עצמאות, חלקים מא"י שנקראו פלשתינה, עבר הירדן וכולל חלקים מעיראק נמסרו לשלטון זמני לבריטים, שלטון זמני זה נקרא "מנדט" שהוגבל לחמישים שנה, סוריה ולבנון נמסרו לשלטון זמני מנדט לצרפתים לכן בלבנון יש הרבה מהתרבות הצרפתית כולל אוניברסיטה צרפתית.
לפני מלחמת העולם הראשונה יהודים רבים שגרו באימפריה העותמנית הלכו ללמוד באוניברסיטה המפורסמת באיסטנבול. שלושה אנשים חשובים מתולדות ישראל למדו שם: דוד בן גוריון למד שם משפטים, משה שרת גם למד משפטים וגם יצחק בן צבי למד שם משפטים.
אבי כתב לדוד מנחם שהוא רוצה לבוא לפלשתינה היות שהדוד היה גר בארץ מספר שנים והיה מעורה בישוב היהודי שהיה בערך 300,000 נפש, ביקש אבי שהדוד יסדר בעבורנו "סרטיפיקט", סרטיפיקט הוא אישור בריטי להגירת יהודים לפלשתינה, הדוד סידר סרטיפיקט, וכך בשנת 1933 ארזנו הכול ונסענו מפריז למרסיי ברכבת ובמרסיי עלינו על אוניה שהגיעה לנמל יפו.
בנמל נדרשו האוניות לעגון מחוצה לו מכיוון שהנמל היה מיועד לסירות דייגים. ירדנו לסירה והמלחים הערבים חתרו לנמל וממנה עלינו לבית המכס עברנו את הבדיקות והאישורים וכל שאר האנשים שהיו איתנו התפזרו איש לדרכו.
כך הגעתי לת"א בשנת 1933. נכנסנו לגור בשכירות ברחוב העבודה מספר 1. בגיל 5 הורי סידרו לי גן ילדים ברחוב בוגרשוב בת"א פינת רחוב אליעזר בן יהודה.
הגננת הייתה חיה ברנר שהייתה אלמנתו של יוסף חיים ברנר, אשר נרצח ע"י הערבים במאורעות 1921.כעבור שנה רשמו אותי לבית הספר היסודי עממי "בלפור" הנמצא ברחוב בלפור בהנהלת יהודית הררית אמו של הסופר יזהר הררי. רשמו אותי לבית ספר זה מכיוון שהוא היה הקרוב ביותר למקום המגורים שלנו. מתחת למרפסת הבית הייתה תחנה סופית של אוטובוס של חברת המעביר קו מספר 6 שהיה מתחיל בחמש וחצי בבוקר ומסיים קרוב לחצות, התרגלנו לרעש.
ב-1934 נפטר הסופר והמשורר חיים נחמן ביאליק, התקיימה לוויה גדולה שעברה ברחוב אלנבי לבית הקברות שברחוב טרומפלדור, שם קבורים גם מאיר דיזנגוף, אחד העם ועוד. ללוויה זו לקח אותי אבי על כתפיו ועמדנו וצפינו בעבור הלוויה ברחוב אלנבי בין רחוב ביאליק לרחוב הס. רחוב אלנבי נשתרך בין כיכר ב' בנובמבר על שפת הים לכיוון מזרח, באמצע יש רחבה הנקראת כיכר מגן דוד, בכיכר זו המשמשת עד היום צומת רחובות קינג ג'ורג', שינקין, נחלת בינימין והכרמל במרכז הצומת הייתה עמדה של שוטר מכוון שהיה מכוון בידיו את תנועה, מכאן ממשיך רחוב אלנבי מזרחה עד כיכר המושבות שגם היא צומת רחובות.
בבית הספר היו לנו בדיקות קבועות של רופא ילדים, רופא הילדים של בית הספר בלפור היה הסופר והמשורר שאול טשרניחובסקי.
על יד רחוב העבודה היו 2 סמטאות ללא מוצא, הבתים בשתי הסמטאות נקראו שכונת שפירא, היום הסמטאות נקראות סמטה "פלונית" וסמטה "אלמונית" בקצה אחת הסמטאות
היה פסל של אריה בגודל טבעי ששמו לו גולות מבריקות בעיניים וכילדים היו מטפסים ורוכבים על האריה ומשחקים בסמטאות. בבית הספר בכיתה למד עימי תלמיד שקראו לו ראובן ורגה משפחתו עלתה מהונגריה והוא היה מנגן בכינור. היו ימים שבהם היה נשאר בבית ולא בא לבית הספר ומנגן ומתרגל נגינה, בעיני המורות זה לא מצא חן אבל לשאר הכיתה זה לא הפריע. אותו ראובן ורגה עבר מבית הספר בלפור לבית הספר כרמל ברחוב השופטים, בסביבה היו הרבה מגרשים פנויים באחד הימים ראובן מצא בחול כדור של רובה צייד וניסה לפרק אותו עם פטיש, הכדור התפוצץ והילד התעוור אבל המשיך לנגן בכינור ככנר עיוור, עד כמה שידוע לי ההורים שלו נסעו איתו לארה"ב לנסות לעשות משהו לעיניו. כפי שסופר לי הוא למד בכיתה של כנרים עיוורים בבית הספר "גוליארד" בניו יורק. כעבור הרבה שנים קיבלתי טלפון וקול שאל האם אני יוחנן פוגל עניתי כן והקול אמר "אני ראובן ורגה בוא ניפגש", נפגשנו בפינת קינג ג'ורג ורחוב השופטים. ראובן ביקש ממני לאחוז בידו ולהוביל אותו ברחוב קינג גורג לכיוון רחוב דיזנגוף ובכל כמה צעדים הוא נעצר ואמר פה הייתה חנות מכולת, פה היה סנדלר, פה היה זגג והצביע על חנויות שכבר אינן אבל בזיכרונו לפני שהתעוור הן עדיין קימות. כעבור זמן קצר נפרדנו ומאז לא ראיתי אותו.
ב-1935 הייתה בת"א עדליידע האחרונה שהתקיימה, היא החלה במקום כלשהו בסוף רחוב אלנבי שהוא האזור של כיכר המושבות, צעדה לכיוון הים בקצה רחוב אלנבי בתוך הים על עמודים היה בית קפה שנקרא "הקזינו". האטראקציה הראשית של העדליידע הייתה דמות של דרקון (דמוי תנין) שהובל בראש התהלוכה. בסוף הרחוב נזרק הדרקון לים.
ממול לגן מאיר היה בית חרושת לקרח. אני כילד הייתי הולך בשבתות ובחגים לקחת קרח עבור המקרר הביתי, היות ובעלי בית החרושת היו שומרי שבת היה צריך לקנות מראש בימי שישי תלושי קנייה שהיו מוסרים בשבת למחלק הקרח. אז היו קונים שליש, רבע או חצי בלוק שהיו לוקחים הביתה עם מזלג מיוחד. בגלל הפרעות של הערבים הושבת נמל יפו בפני היהודים, נתקבל האישור לבנות נמל חדש בחלק הצפוני של תל אביב סמוך לשפך הירקון אשר ישרת את היהודים, התושבים היהודים בכל הארץ נתבקשו לתרום כסף להקמת הנמל בדרך של קניית מניות, אבי קנה לפחות מניה אחת.
ב-1937 עברנו לגור לרחוב אסתר המלכה 13 על יד כיכר דיזנגוף. שנה קודם לכך חנך ראש העיר מאיר דיזנגוף את הכיכר שנקראה כיכר "צינה דיזנגוף" ע"ש אשתו המנוחה. אחד המבנים של הכיכר היה בית קולנוע הסרט שהוצג כראשון לחנוכת האולם היה שלגיה ושבעת הגמדים של וולט דיסני הקולנוע נקרא "אסתר".
כאשר עברנו לגור לרחוב אסתר המלכה עברתי מבית הספר בלפור לבית הספר העממי "תל נורדאו" ע"ש מכס נורדאו ברחוב פרישמן. בכיתה ב"תל נורדאו" היינו 44 תלמידים, במשך הזמן עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נוספו בכיתה תלמידים ילדי פליטים מגרמניה וממקומות אחרים.
ברחוב דיזנגוף פינת קינג גורג הייתה שכונת צריפים שנקראה שכונה "נורדיה" האדמה והצריפים היו שיכים לערבים מיפו שהיו באים כל חודש לגבות את דמי השכירות מדירי הצריפים. במשך השנים הצריפים פונו ובמקומם הוקם "דיזינגוף סנטר".
בסוף רחוב קינג ג'ורג' בחלקו הצפוני מה שנקרא היום "כיכר מסריק" הבתים מסביבה עד מעבר לרחוב פרישמן ו"כיכר מלכי ישראל" כולל בניין העירייה הנוכחי, היה כרם ענבים שהיה שיך לערבי מיפו בשם סאלח, ערבי זה נרצח על ידי הערבים חבריו משתי סיבות האחת שהוא מכר חלק מאדמתו ליהודים והשנייה שהיה חשוד למשת"פ (משתף פעולה). רחוב פרישמן שהתחיל בשפת הים הסתיים ברחוב שלמה המלך שגבל עם קצהו בכרם של סאלח.
בקצה המזרחי של שדרות קרן קיימת בפינת רחוב שלמה המלך היה פרדס גדול ובפרדס הייתה בריכת אגירה למים להשקיית הפרדס. בבריכה זו קיבלתי את שיעורי השחייה הראשונים, המקום קיבל שם של "גן הדסה", כעבור שנים נהרסה בריכת האגירה. במקום "גן הדסה" הוקם גן החיות העירוני של ת"א שהועבר מרחוב סאלמה שבסוף רחוב הרצל. כיום במקום גן החיות והפרדס קיים המבנה של גן העיר החניון והמגדל.
בשדרות בן גוריון של היום אשר נקראו בעבר שדרות קרן קימת בקצה המערבי של שדרות קק"ל של אז הייתה שכונת צריפים שנקראה "שכונת מחלול", במקומה היום הבריכה העירונית ואזור בנוי הנקרא כיכר אתרים.
ב-1937 עברנו לגור לרחוב אסתר המלכה 13 על יד כיכר דיזנגוף. שנה קודם לכך חנך ראש העיר מאיר דיזנגוף את הכיכר שנקראה כיכר "צינה דיזנגוף" ע"ש אשתו המנוחה. אחד המבנים של הכיכר היה בית קולנוע הסרט שהוצג כראשון לחנוכת האולם היה שלגיה ושבעת הגמדים של וולט דיסני הקולנוע נקרא "אסתר".
כאשר עברנו לגור לרחוב אסתר המלכה עברתי מבית הספר בלפור לבית הספר העממי "תל נורדאו" ע"ש מכס נורדאו ברחוב פרישמן. בכיתה ב"תל נורדאו" היינו 44 תלמידים, במשך הזמן עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נוספו בכיתה תלמידים ילדי פליטים מגרמניה וממקומות אחרים.
ברחוב דיזנגוף פינת קינג גורג הייתה שכונת צריפים שנקראה שכונה "נורדיה" האדמה והצריפים היו שיכים לערבים מיפו שהיו באים כל חודש לגבות את דמי השכירות מדירי הצריפים. במשך השנים הצריפים פונו ובמקומם הוקם "דיזינגוף סנטר".
בסוף רחוב קינג ג'ורג' בחלקו הצפוני מה שנקרא היום "כיכר מסריק" הבתים מסביבה עד מעבר לרחוב פרישמן ו"כיכר מלכי ישראל" כולל בניין העירייה הנוכחי, היה כרם ענבים שהיה שיך לערבי מיפו בשם סאלח, ערבי זה נרצח על ידי הערבים חבריו משתי סיבות האחת שהוא מכר חלק מאדמתו ליהודים והשנייה שהיה חשוד למשת"פ (משתף פעולה). רחוב פרישמן שהתחיל בשפת הים הסתיים ברחוב שלמה המלך שגבל עם קצהו בכרם של סאלח.
בקצה המזרחי של שדרות קרן קיימת בפינת רחוב שלמה המלך היה פרדס גדול ובפרדס הייתה בריכת אגירה למים להשקיית הפרדס. בבריכה זו קיבלתי את שיעורי השחייה הראשונים, המקום קיבל שם של "גן הדסה", כעבור שנים נהרסה בריכת האגירה. במקום "גן הדסה" הוקם גן החיות העירוני של ת"א שהועבר מרחוב סאלמה שבסוף רחוב הרצל. כיום במקום גן החיות והפרדס קיים המבנה של גן העיר החניון והמגדל.
בשדרות בן גוריון של היום אשר נקראו בעבר שדרות קרן קימת בקצה המערבי של שדרות קק"ל של אז הייתה שכונת צריפים שנקראה "שכונת מחלול", במקומה היום הבריכה העירונית ואזור בנוי הנקרא כיכר אתרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה