בשנת 1946 סיימתי את לימודי התיכוניים בבית הספר מקס פיין. שנה לפניכן הסתימה מלחמת העולם השנייה ורוחות חדשות החלו מנשבות בישוב היהודי, ההגנה אצ"ל ולח"י פעלו יחדיו ובנפרד לסילוק הבריטים מהארץ. 
בקיץ 1946 התגייסתי לפלמ"ח יחד עם קבוצת הנוער של התנועה המאוחדת שנקראה הכשרה. כעבור מספר ימים אסרו הבריטים את מנהיגי הישוב הושיבו אותם במחנה מעצר בלטרון. אנחנו הפלמחניקים הצעירים נשלחנו לקיבוצים במסגרת הכשרות מגויסות. תקופה מה לפני כן הבריחו חברי ההגנה את המעפילים ממחנה המעצר עתלית דרך וואדי אורן לראש הכרמל ומשם דרך וואדי רושמיה לקיבוץ יגור ויתר קיבוצי הסביבה
בחודש יוני 1946 עשו הבריטים חיפוש אחר נשק לא לגאלי בקיבוצים, שבת זו נקראה "השבת השחורה", לאחר שבת זו הגענו לקיבוץ יגור, כהכשרה מגויסת, עבדנו שבועיים בענפי המשק של הקיבוץ ושבועיים היינו עסוקים באימוני נשק, חומרי חבלה וכו'. אוניות מעפילים המשיכו להגיע לחופי הארץ ומדי פעם גויסנו בלילות לסייע להורדת מעפילים מהאוניות והברחתם לקיבוצי ומושבי הסביבה. עצם שהותנו בקיבוץ יגור ופעילותינו בענייני
המעפילים נכללנו בפלוגה הימית של הפלמ"ח שנקראה פלוגה י'. עברנו קורס קצר בהשטת סירות מפרש בקיבוץ קיסריה כיום שדות ים. בתום השנה הראשונה של הפלמ"ח בשנת 1947 העבירו את הכשרתנו מקיבוץ יגור לקיבוץ מעוז חיים בעמק בית שאן ומאז נקראנו הכשרת מעוז ב' כי הייתה לפנינו הכשרת מעוז אחת. בתום שנתיים של שירות בפלמ"ח היה נהוג לשחרר את האנשים בשני אופנים או לעזוב את השומר, הפלמ"ח וההכשרה ולעבור לעיר לעבודה או ללימודים מתקדמים או שההכשרה כגוף הייתה מיועדת להשלים מכסת חברים בקיבוץ קיים או להקים קיבוץ חדש. ידענו שב-1948 נצטרף להחליט אלא שהדברים נתגלגלו אחרת.
בקיבוץ מעוז חיים עיקר עבודתנו הייתה בבריכות הדגים חוץ מהאימונים. הכשרת מעוז א' השלימה את החברים בקיבוץ בית הערבה (לא קיים כיום). מפקד המחלקה שלנו בבית השיטה היה אחד בשם גנדי לימים נודע לנו שי שמו המלא היה רחבעם זאבי לימים היה אלוף בצה"ל ולימים היה חבר כנסת ונרצח.
אחד האירועים במעוז חיים היה שהמחלקה יצאה לשמור על מעברות הירדן בכוונה לעצור מבריחי נשק מעבר הירדן לערבים בפלשתינה, במקרה זה עצרנו ערבי עם חמור ועל החמור היו שקים עמוסים באלפי סיגריות אנגליות שמחירן בשוק היה גבוה במקרה זה שחררנו את הערבי והחרמנו את הסיגריות, כול הקיבוץ יחד איתנו עישן סיגריות אנגליות במשך חודש שלם. במקרה אחר נתפס ערבי שגנב שקים בשדות, ערבי זה נעצר על ידינו ונמסר כגנב למשטרה הבריטית שמיקומה היה בעיר בית שאן. בשלב מסוים הוזמנו לעדות בבית המשפט מול שופט בריטי היודע ערבית- אחרי ששמע את העדויות שלנו נתן לערבי למסור את העדות שלו בשלב מסוים, הפסיק השופט את עדותו של הגנב ואמר לו בערבית "חמסה דקיק חמסה לירת" פירושו דיברת חמש דקות חמש לירות קנס.
הזמן עבר והגענו להצבעה המכוננת באומות המאוחדות ב-29 בנובמבר 1947 שבו כידוע, הוחלט בהצבעה ברוב קולות על הקמת מדינה יהודית. בליל כ"ט בנובמבר זה כולם ידעו שתהיה הצבעה גורלית כולם ישבו מתוחים סביב מקלט רדיו בחדר האוכל של הקיבוץ והתחילו למנות את המדינות המצביעות כשיושב הראש באו"ם היה מכריז שם של מדינה היא הייתה עונה בעד או נגד, כל מי שהיה בעד מחאו לו כפיים ומי שאמר נגד צעקו לו בוז. היו חברים בחדר האוכל של הקיבוץ שספרו את מאזן הקולות, החזיקו רשימות מי בעד מי נגד וכשהגיעו לסוף ההקראה גילו שהרוב בעד ואז פרצה שמחה רבה שבאו"ם הוחלט על הקמת מדינה יהודית וכולם פרצו בריקודים ושירים.
למחרת הייתה תגובה ערבית, יריות על הישוב היהודי וזה למעשה ההתחלה של מלחמת השחרור. לאחר מכן היו שני מאורעות הראשון היה שראיתי בעיתון את רשימת הרוגי מחלקת הפלמ"ח, 35 בחורים, שהלכו בלילה לעזור לישובי גוש עציון המותקפים. ביניהם קרוב משפחה שלי בשם יעקב כהן.
לאחר מכן נשלחתי מטעם הפלמ"ח לקורס קשרים בקיבוץ שפיים הקורס נמשך בין שבוע לעשרה ימים היינו כעשרים וחמישה איש לימדו אותנו לתפעל שני סוגים של מכשירי קשר, אחד מכשיר כבד ששקל עשרים קילו ונקרא מ.ק.20 ומכשיר קטן קל שנקרא מ.ק.21, שני המכשירים האלה ליוו אותי בהמשך הזמן.
בגמר הקורס חזרתי למעוז חיים והצמידו לי מכשיר מ.ק.20. מאז שימשתי כקשר אישי של מ"מ או של מ"פ. תפקידי היה להיות צמוד למ"מ או למ"פ ובידי השפופרת של המכשיר שדומה לשפופרת טלפון חוגה ישן, תפקידי היה לקבל הנחיות מהמ"פ ולהעביר את ההוראות במכשיר הקשר לקשרים של מפקדי המחלקות.
בשלב מסוים החליטו בפלמ"ח לעשות התקפה יזומה על הכפר נוריס שיושב על הגלבוע אשר ממנו היו יורים ומתקיפים את התחבורה המחברת בין עפולה לקיבוצים של עמק בית שאן. בהתקפה זו שימשתי כקשר אישי של המ"פ ישיעיהו גביש. טיפסנו על ההר הגענו עד לכפר ירינו כמה יריות אזהרה וחזרנו.
המקרה השני היה בדצמבר 1947 כאשר הפועלים הערבים בבתי הזיקוק שליד חיפה רצחו מספר39 פועלים יהודים שעבדו יחד איתם. כעבור יום גויסנו הכשרת מעוז, בתחילה לא ידענו מה מטרת הגיוס, הסיעו אותנו באוטובוסים לקיבוץ יגור ושם נפגשנו עם עוד מספר הכשרות קיבלנו תדריך שבו נאמר שהרוצחים הערבים הם מהכפר הערבי באלד אלשייך (כיום הישוב נשר) ואמרו לנו להיכנס לכפר ונעשה בו מהומות. קיבלנו נשק ורימונים הלכנו רגלי בלילה מיגור במורדות הכרמל בחורשות עד לכפר באלד אלשייח נכנסנו והתחלנו לעשות מהומות- לירות ולזרוק רימונים, כנראה שבשלב כלשהוא הרגישו בנו ומאחד הגגות צלף ערבי ירה לתוך החברה המשוטטים בסימטאות והרג את אחד הלוחמים, כעבור שעה שעתיים חזרנו רגלי לקיבוץ יגור והוברחנו משם כל הכשרה לקיבוץ שלה, בבוקר הגענו לקיבוץ מעוז חיים.
באותה תקופה עברו את הירדן חילי קאוקג'י שהם חייל השחרור הערבי שניסו לתקוף את קיבוץ שדה אליהו וקיבוץ טירת צבי, גייסו אותנו לעזרה ולהגנת הקיבוצים, יצאנו עם נשק והברחנו את המתקיפים הערבים. אני ועוד חבר נשארנו בקיבוץ עם מכשיר קשר ישיר למטה מפקדת הפלמ"ח בעמק בית שאן, כעבור שבוע כאשר נוחנו שהערבים אינם חוזרים החזירו אותנו למעוז חיים.
אותו צבא קאוקג'י נכנס שוב דרך מעברות הירדן לעיר ג'נין והגיעו לאזור מגידו ומשם התפרש לכיוון חיפה ותקף את קיבוץ משמר העמק, ההתקפות על משמר העמק נמשכו לסירוגין במשך כשלושה ארבעה ימים, אנחנו הכשרת מעוז, הכשרת בית השיטה והכשרת עין חרוד גויסנו למקום כינוס בגבעת ג'וערה.
זה היה הכינוס הראשון של כל חילי הגדוד הראשון של הפלמ"ח. שם הכרנו בפעם הראשונה את מפקד הגדוד דן לנר. אני הייתי כקשר צמוד אליו והוא הדריך את כל אנשי הגדוד כמאתיים לוחמים כולם מצוידים בנשק, לא היה נשק אחיד היו סוגים שונים, הוא הסביר כי עלינו לסייע בהגנה על קיבוץ משמר העמק ולנסות להדוף את צבא קאוקג'י. בשלב כלשהוא נודע לנו כי קאוקג'י הכניס תותחים לוואדי סמוך למשמר העמק ונשלחה כיתה לבדוק ולתצפת. מסתבר שהכיתה הזו לא רק תצפתה אלא נכנסה בקרב עם התותחנים וכנראה לא במתכוון פגעו במחסן הפגזים של התותחים שהתפוצץ, קאוקג'י סילק מיד את התותחים והפסיק את מתקפותיו על הישוב משמר העמק, חזרנו לקיבוץ מעוז חיים.
כעבור זמן אמרו לנו כי הכפר הערבי יזרעאל מתנכל לתחבורה בין קיבוצי העמן לבית שאן ויש לטפל בו. אספו אותנו שוב כגדוד בכפר יחזקאל ויצאנו למתקפה לילית על הכפר הערבי יזרעאל מתוך ידיעה שמצד מערב תגיע פלוגה של חטיבת כרמלי מחי"ש חיפה. כנראה שהפלוגה איחרה והפלמ"ח נשאר לבדו מול התנגדות קשה של הכפר, השחר עלה (הבריטים עדיין בארץ) וניתנה פקודת נסיגה חזרה לכפר יחזקאל. היו לנו מספר הרוגים כולל אחד הקשרים שהיה נעדר הוא נמצא למחרת פצוע קשה באזור מעיין חרוד.
כיוון שהיו מספר הרוגים השכיבו אותם באולם התרבות של כפר יחזקאל נתבקשתי להיכנס לאולם לעזור בזיהוי. נכנסתי לאולם לא יכולתי לעמוד בפני המראה החוויה הייתה איומה הקאתי ויצאתי מהאולם, מאז סירבתי בכל הפעמים שנתבקשתי לעזור בזיהוי.
אז מתקרב פסח של שנת תש"ח. אספו את הגדוד והודיעו לנו שהגדוד צריך לעלות צפונה לכיוון ראש פינה. באות הזמן חטיבת כרמלי כבשה את טבריה והתמקמה בה ושלחה פטרולים לכיוון ראש פינה.
עלינו לראש פינה גדוד ראשון של הפלמ"ח משאיות עמוסות אנשים וציוד ומיקמו אותנו במחנה צבאי נטוש, כיום נקרא "מחנה פילון", המחנה הזה נינטש ע"י הבריטים והלגיון הירדני. בסביבות מאי הודיעו ממטה הפלמ"ח בת"א כי צבא לבנון עומד לפלוש לפלשתינה בדרך הצפונית שמובילה דרך מלכיה לנצרת ומשם לשפרעם מתוך כוונה להגיע לחיפה. מטה הגדוד התמקם בבנין טגרט בריטי הנמצא בראש פינה ליד תחנת המכס לשעבר אשר שימש את המשטרה והצבא הבריטי. הצבא הבריטי פינה את הבניין ובו התיישב מטה הגדוד הראשון, למעשה גם של כל החטיבה.
בקיץ 1946 התגייסתי לפלמ"ח יחד עם קבוצת הנוער של התנועה המאוחדת שנקראה הכשרה. כעבור מספר ימים אסרו הבריטים את מנהיגי הישוב הושיבו אותם במחנה מעצר בלטרון. אנחנו הפלמחניקים הצעירים נשלחנו לקיבוצים במסגרת הכשרות מגויסות. תקופה מה לפני כן הבריחו חברי ההגנה את המעפילים ממחנה המעצר עתלית דרך וואדי אורן לראש הכרמל ומשם דרך וואדי רושמיה לקיבוץ יגור ויתר קיבוצי הסביבה
בחודש יוני 1946 עשו הבריטים חיפוש אחר נשק לא לגאלי בקיבוצים, שבת זו נקראה "השבת השחורה", לאחר שבת זו הגענו לקיבוץ יגור, כהכשרה מגויסת, עבדנו שבועיים בענפי המשק של הקיבוץ ושבועיים היינו עסוקים באימוני נשק, חומרי חבלה וכו'. אוניות מעפילים המשיכו להגיע לחופי הארץ ומדי פעם גויסנו בלילות לסייע להורדת מעפילים מהאוניות והברחתם לקיבוצי ומושבי הסביבה. עצם שהותנו בקיבוץ יגור ופעילותינו בענייני
המעפילים נכללנו בפלוגה הימית של הפלמ"ח שנקראה פלוגה י'. עברנו קורס קצר בהשטת סירות מפרש בקיבוץ קיסריה כיום שדות ים. בתום השנה הראשונה של הפלמ"ח בשנת 1947 העבירו את הכשרתנו מקיבוץ יגור לקיבוץ מעוז חיים בעמק בית שאן ומאז נקראנו הכשרת מעוז ב' כי הייתה לפנינו הכשרת מעוז אחת. בתום שנתיים של שירות בפלמ"ח היה נהוג לשחרר את האנשים בשני אופנים או לעזוב את השומר, הפלמ"ח וההכשרה ולעבור לעיר לעבודה או ללימודים מתקדמים או שההכשרה כגוף הייתה מיועדת להשלים מכסת חברים בקיבוץ קיים או להקים קיבוץ חדש. ידענו שב-1948 נצטרף להחליט אלא שהדברים נתגלגלו אחרת.בקיבוץ מעוז חיים עיקר עבודתנו הייתה בבריכות הדגים חוץ מהאימונים. הכשרת מעוז א' השלימה את החברים בקיבוץ בית הערבה (לא קיים כיום). מפקד המחלקה שלנו בבית השיטה היה אחד בשם גנדי לימים נודע לנו שי שמו המלא היה רחבעם זאבי לימים היה אלוף בצה"ל ולימים היה חבר כנסת ונרצח.
אחד האירועים במעוז חיים היה שהמחלקה יצאה לשמור על מעברות הירדן בכוונה לעצור מבריחי נשק מעבר הירדן לערבים בפלשתינה, במקרה זה עצרנו ערבי עם חמור ועל החמור היו שקים עמוסים באלפי סיגריות אנגליות שמחירן בשוק היה גבוה במקרה זה שחררנו את הערבי והחרמנו את הסיגריות, כול הקיבוץ יחד איתנו עישן סיגריות אנגליות במשך חודש שלם. במקרה אחר נתפס ערבי שגנב שקים בשדות, ערבי זה נעצר על ידינו ונמסר כגנב למשטרה הבריטית שמיקומה היה בעיר בית שאן. בשלב מסוים הוזמנו לעדות בבית המשפט מול שופט בריטי היודע ערבית- אחרי ששמע את העדויות שלנו נתן לערבי למסור את העדות שלו בשלב מסוים, הפסיק השופט את עדותו של הגנב ואמר לו בערבית "חמסה דקיק חמסה לירת" פירושו דיברת חמש דקות חמש לירות קנס.
הזמן עבר והגענו להצבעה המכוננת באומות המאוחדות ב-29 בנובמבר 1947 שבו כידוע, הוחלט בהצבעה ברוב קולות על הקמת מדינה יהודית. בליל כ"ט בנובמבר זה כולם ידעו שתהיה הצבעה גורלית כולם ישבו מתוחים סביב מקלט רדיו בחדר האוכל של הקיבוץ והתחילו למנות את המדינות המצביעות כשיושב הראש באו"ם היה מכריז שם של מדינה היא הייתה עונה בעד או נגד, כל מי שהיה בעד מחאו לו כפיים ומי שאמר נגד צעקו לו בוז. היו חברים בחדר האוכל של הקיבוץ שספרו את מאזן הקולות, החזיקו רשימות מי בעד מי נגד וכשהגיעו לסוף ההקראה גילו שהרוב בעד ואז פרצה שמחה רבה שבאו"ם הוחלט על הקמת מדינה יהודית וכולם פרצו בריקודים ושירים.
למחרת הייתה תגובה ערבית, יריות על הישוב היהודי וזה למעשה ההתחלה של מלחמת השחרור. לאחר מכן היו שני מאורעות הראשון היה שראיתי בעיתון את רשימת הרוגי מחלקת הפלמ"ח, 35 בחורים, שהלכו בלילה לעזור לישובי גוש עציון המותקפים. ביניהם קרוב משפחה שלי בשם יעקב כהן.
לאחר מכן נשלחתי מטעם הפלמ"ח לקורס קשרים בקיבוץ שפיים הקורס נמשך בין שבוע לעשרה ימים היינו כעשרים וחמישה איש לימדו אותנו לתפעל שני סוגים של מכשירי קשר, אחד מכשיר כבד ששקל עשרים קילו ונקרא מ.ק.20 ומכשיר קטן קל שנקרא מ.ק.21, שני המכשירים האלה ליוו אותי בהמשך הזמן.
בגמר הקורס חזרתי למעוז חיים והצמידו לי מכשיר מ.ק.20. מאז שימשתי כקשר אישי של מ"מ או של מ"פ. תפקידי היה להיות צמוד למ"מ או למ"פ ובידי השפופרת של המכשיר שדומה לשפופרת טלפון חוגה ישן, תפקידי היה לקבל הנחיות מהמ"פ ולהעביר את ההוראות במכשיר הקשר לקשרים של מפקדי המחלקות.
בשלב מסוים החליטו בפלמ"ח לעשות התקפה יזומה על הכפר נוריס שיושב על הגלבוע אשר ממנו היו יורים ומתקיפים את התחבורה המחברת בין עפולה לקיבוצים של עמק בית שאן. בהתקפה זו שימשתי כקשר אישי של המ"פ ישיעיהו גביש. טיפסנו על ההר הגענו עד לכפר ירינו כמה יריות אזהרה וחזרנו.
המקרה השני היה בדצמבר 1947 כאשר הפועלים הערבים בבתי הזיקוק שליד חיפה רצחו מספר39 פועלים יהודים שעבדו יחד איתם. כעבור יום גויסנו הכשרת מעוז, בתחילה לא ידענו מה מטרת הגיוס, הסיעו אותנו באוטובוסים לקיבוץ יגור ושם נפגשנו עם עוד מספר הכשרות קיבלנו תדריך שבו נאמר שהרוצחים הערבים הם מהכפר הערבי באלד אלשייך (כיום הישוב נשר) ואמרו לנו להיכנס לכפר ונעשה בו מהומות. קיבלנו נשק ורימונים הלכנו רגלי בלילה מיגור במורדות הכרמל בחורשות עד לכפר באלד אלשייח נכנסנו והתחלנו לעשות מהומות- לירות ולזרוק רימונים, כנראה שבשלב כלשהוא הרגישו בנו ומאחד הגגות צלף ערבי ירה לתוך החברה המשוטטים בסימטאות והרג את אחד הלוחמים, כעבור שעה שעתיים חזרנו רגלי לקיבוץ יגור והוברחנו משם כל הכשרה לקיבוץ שלה, בבוקר הגענו לקיבוץ מעוז חיים.
באותה תקופה עברו את הירדן חילי קאוקג'י שהם חייל השחרור הערבי שניסו לתקוף את קיבוץ שדה אליהו וקיבוץ טירת צבי, גייסו אותנו לעזרה ולהגנת הקיבוצים, יצאנו עם נשק והברחנו את המתקיפים הערבים. אני ועוד חבר נשארנו בקיבוץ עם מכשיר קשר ישיר למטה מפקדת הפלמ"ח בעמק בית שאן, כעבור שבוע כאשר נוחנו שהערבים אינם חוזרים החזירו אותנו למעוז חיים.
אותו צבא קאוקג'י נכנס שוב דרך מעברות הירדן לעיר ג'נין והגיעו לאזור מגידו ומשם התפרש לכיוון חיפה ותקף את קיבוץ משמר העמק, ההתקפות על משמר העמק נמשכו לסירוגין במשך כשלושה ארבעה ימים, אנחנו הכשרת מעוז, הכשרת בית השיטה והכשרת עין חרוד גויסנו למקום כינוס בגבעת ג'וערה.
זה היה הכינוס הראשון של כל חילי הגדוד הראשון של הפלמ"ח. שם הכרנו בפעם הראשונה את מפקד הגדוד דן לנר. אני הייתי כקשר צמוד אליו והוא הדריך את כל אנשי הגדוד כמאתיים לוחמים כולם מצוידים בנשק, לא היה נשק אחיד היו סוגים שונים, הוא הסביר כי עלינו לסייע בהגנה על קיבוץ משמר העמק ולנסות להדוף את צבא קאוקג'י. בשלב כלשהוא נודע לנו כי קאוקג'י הכניס תותחים לוואדי סמוך למשמר העמק ונשלחה כיתה לבדוק ולתצפת. מסתבר שהכיתה הזו לא רק תצפתה אלא נכנסה בקרב עם התותחנים וכנראה לא במתכוון פגעו במחסן הפגזים של התותחים שהתפוצץ, קאוקג'י סילק מיד את התותחים והפסיק את מתקפותיו על הישוב משמר העמק, חזרנו לקיבוץ מעוז חיים.
כעבור זמן אמרו לנו כי הכפר הערבי יזרעאל מתנכל לתחבורה בין קיבוצי העמן לבית שאן ויש לטפל בו. אספו אותנו שוב כגדוד בכפר יחזקאל ויצאנו למתקפה לילית על הכפר הערבי יזרעאל מתוך ידיעה שמצד מערב תגיע פלוגה של חטיבת כרמלי מחי"ש חיפה. כנראה שהפלוגה איחרה והפלמ"ח נשאר לבדו מול התנגדות קשה של הכפר, השחר עלה (הבריטים עדיין בארץ) וניתנה פקודת נסיגה חזרה לכפר יחזקאל. היו לנו מספר הרוגים כולל אחד הקשרים שהיה נעדר הוא נמצא למחרת פצוע קשה באזור מעיין חרוד.
כיוון שהיו מספר הרוגים השכיבו אותם באולם התרבות של כפר יחזקאל נתבקשתי להיכנס לאולם לעזור בזיהוי. נכנסתי לאולם לא יכולתי לעמוד בפני המראה החוויה הייתה איומה הקאתי ויצאתי מהאולם, מאז סירבתי בכל הפעמים שנתבקשתי לעזור בזיהוי.
אז מתקרב פסח של שנת תש"ח. אספו את הגדוד והודיעו לנו שהגדוד צריך לעלות צפונה לכיוון ראש פינה. באות הזמן חטיבת כרמלי כבשה את טבריה והתמקמה בה ושלחה פטרולים לכיוון ראש פינה.
עלינו לראש פינה גדוד ראשון של הפלמ"ח משאיות עמוסות אנשים וציוד ומיקמו אותנו במחנה צבאי נטוש, כיום נקרא "מחנה פילון", המחנה הזה נינטש ע"י הבריטים והלגיון הירדני. בסביבות מאי הודיעו ממטה הפלמ"ח בת"א כי צבא לבנון עומד לפלוש לפלשתינה בדרך הצפונית שמובילה דרך מלכיה לנצרת ומשם לשפרעם מתוך כוונה להגיע לחיפה. מטה הגדוד התמקם בבנין טגרט בריטי הנמצא בראש פינה ליד תחנת המכס לשעבר אשר שימש את המשטרה והצבא הבריטי. הצבא הבריטי פינה את הבניין ובו התיישב מטה הגדוד הראשון, למעשה גם של כל החטיבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה