בין יתר חיפושי למשרה ראיתי פרסום למשרה פנויה באגף השיכון במשרד העבודה (לפני היות משרד השיכון). הגשתי מועמדות עברתי מבחן ומיון ונתקבלתי למשרה של מנהל אגף משתכנים. הייתי ממונה על שישה עובדים המשרדים היו במחנה שרונה בצריפי עץ, שר העבודה באותם ימים היה מרדכי נמיר לפניו הייתה גולדה מאיר. שרת העבודה גולדה מאיר הכריזה אז על מבצע חיסכון ל"שיכון עממי" אשר יבנה תוך מספר שנים. העיתונאי קרליבך לא האמין בכך וקרא למבצע "שיכון ערמומי".
מסתבר בדיעבד שהשיכון הוקם ברחבי הארץ, חלקו הגדול היה התחלה של שיכון רמת אביב, והשאר כמה אלפי יחידות הוקמו ברחבי הארץ וחולקו בהתאם לקריטריונים שנקבעו בעת הרשמה לחיסכון. באותה תקופה היו עדיין במעברות כעשרים אלף משפחות, שר העבודה מרדכי נמיר הצליח להעביר בממשלה ובאוצר החלטה שהוא שר העבודה ואגף השיכון מתחייבים לחסל את המעברות תוך עשר שנים כלומר אלפיים דירות לשנה והתקציב יהיה בהתאם. לפי ידיעתי היום זו הפעם היחידה ששר בממשלה והאוצר מסכימים לצאת בהכרזה למבצע של הבטחת תקציב בנייה מראש לעשר שנים קדימה. לא זכורה לי עד היום אף החלטה ממשלתית לטווח שנים כזה.
בפועל תוך פעולה נמרצת של אגף השיכון חוסלו המעברות תוך שבע שנים כך שב-1963 הכריז שר השיכון בכנסת על חיסול המעברות במדינת ישראל. בינתיים בשנת 1961 הוחלט על ניתוק אגף השיכון ממשרד העבודה והקמת משרד השיכון עצמאי. שר השיכון הראשון היה גיורא יוספטל.
באוגוסט 1955 עדיין כאיש צבא קבע הייתה הנחת אבן הפינה בקריית גת בחבל לכיש ע"י לובה אליאב. הייתי נוכח באותו אירוע כחייל אחד מנציגי צה"ל. בשנת 1962 הונחה אבן הפינה לעיר ערד ע"י לובה אליאב הייתי נוכח באירוע בין יתר נציגי משרד השיכון. בשנת 1964 הונחה אבן הפינה לעיר כרמיאל הייתי נוכח באירוע בין יתר נציגי משרד השיכון. בשנת 1993 הונחה אבן הפינה לעיר מודיעין הייתי נוכח באירוע כאחד מנציגי משרד השיכון. את האירוע הזה ניהל שלמה אבני.
שרתי במשרד השיכון משנת 1957 עד שנת 1974 כאשר שר השיכון זאב שרף החליט להעביר את משרדי משרד השיכון מת"א לירושלים, איפשר לעובדים שלא רצו לעבור לירושלים להתפטר ולקבל פיצויים או פנסיה מוקדמת. אני התפטרתי ועברתי בו ביום לעבודה כסמנכ"ל לנכסים בחברה הממשלתית עמידר הכפופה למשרד השיכון ומנהלת את כל השיכונים הממשלתיים בארץ, באותה תקופה ניהלה עמידר כשלוש מאות אלף יחידות דיור.
תוך כדי עבודתי במערכת השיכון נסעתי שלוש פעמיים בשליחות לחו"ל בפעם הראשונה זה היה בקיץ 1962 נסיעה באוניה להבאת עולים מצרפת נסעתי עם מלווה מטעם הסוכנות היהודית, הנסיעה הייתה באוניה טורקית לא גדולה שעגנה באתונה אחר כך בנפולי ולבסוף בברצלונה שבספרד. בדרך אירע לנו אירוע משונה בעליה לאוניה נתבקשנו להפקיד את הדרכונים אצל הכלכל הראשי של האוניה וכאשר הגענו לאתונה לנמל סלוניקי כאשר ביקשנו לרדת לעיר לביקור של כמה שעות אומר לנו הכלכל של האוניה שהדרכונים שלנו, שני הישראלים היחידים באוניה אבדו לו. שאלנו מה עושים בתחילה הוא גמגם אך אז נתן פיתרון, הוא אמר שהוא ייתן לנו אישורי ירידה לנמל בתור אנשי צוות האוניה ובמקצוע כתב לנו "מוזיקאים" מתוך כוונה שאנחנו נגנים של תזמורת. בכרטיס זה השתמשנו גם לירידה בנאפולי, עגנו גם בעיר גנואה ובעצת מביני דבר שכרנו מונית לביקור בבית קברות מיוחד מינו הנמצא בגדר משותפת עם בית קברות יהודי, בבית הקברות הנוצרי הזה במקום מצבות רגילות מפוסלים באבן שיש אירוע מחיי הנפטר, הפסלים בגודל טבעי של הנפטר כך שאם מהלכים בבית הקברות מרגישים כאילו הולכים בין אנשים חיים. משם שטנו לברצלונה שהינו בה יומיים, יצאנו לסיור, ראינו שתי הופעות של ריקודי פלמנקו ולמחרת שהיה יום א' אמרו לנו שיש מופע נהדר של מזרקות מוארות לפנות הערב. עמדנו מופתעים מול המזרקות כשעה. לאחר מכן התברר לנו שמזרקות אלה עוצבו על ידי מעצב צרפתי בשנת 1936 לכבוד תערוכה בינלאומית מיוחדת. מברצלונה הפלגנו למרסי שם העלנו לאוניה כחמש עשרה משפחות של עולים לישראל וממרסי הפלגנו שוב דרך אתונה לחיפה.
הנסיעה השנייה הייתה בשנת 1972 לארה"ב להבאת עולים משם. הסידור היה שלארה"ב טסים ובחזרה חזרנו באוניה עם חמש מאות עולים על רכושם ומכוניותיהם. (אוניה קווין אנה מריה) שהייתי בארה"ב שבוע ימים עד אשר נציגי הסוכנות הסדירו את הנדרש עבור העולים וביום ההפלגה נקראתי לקצין הביטחון של השגרירות ואמר לי שבזמן ההטענה הוא יהיה איתי שם ושהעולים יכנסו רק 24 שעות אחרי ההטענה. הוא אמר לי שמעתה אני לא רק מלווה אלא גם קצין הביטחון של הספינה וששעלי להיות בקשר ישיר עם רב החובל. חוץ מהעולים היו באוניה עוד כ-300 יוונים שחזרו למולדתם. בבטן האוניה כדי להמחיש את גודלה נכנסו למעלה מ-80 מכוניות. לכן בדרך חזרה עצרנו ועגנו בסלוניקי שבה ירדו היוונים ונוסף עליהם היו עוד נוסעים אחרים כולל ערבים שאמורים לרדת בחיפה. מסלוניקי נסעו לקפריסין ועגנו חצי לילה. בקפריסין בדקו את תחתית האוניה שנמצאת במים, צוללנים ישראלים שהגיעו במיוחד. מקפריסין הגענו לחיפה. משך ההפלגה ארכה עשרה ימים.
הנסיעה השלישית הייתה בשנת 1986 שוב לארה"ב במסגרת שיתוף פעולה בין משרד השיכון האמריקאי למשרד השיכון הישראלי בעקבות החוק לשיקום שכונות ואזורי מצוקה. היינו חמישה נציגים ישראלים בקבוצה שנסעה, אני הייתי נציג חברת עמידר היו שני נציגים של משרד השיכון ושני נציגים של משרד האוצר. במשך הסיור שנמשך כעשרה ימים, כל אחד מהנציגים הישראלים היה אמור לתת הרצאה באנגלית בפני סטודנטים לכלכלה ולהנדסה באוניברסיטת ניו יורק. בחלקי נפל להרצות ולהסביר מהי הצמדה בכספים, דבר זה בלתי מוכר לחלוטין בארה"ב ולדעתי גם באירופה. הי לי קשה מאוד להסביר את תופעת ההצמדה, נשאלתי הרבה שאלות והבנתי לבסוף שהסטודנטים לא הבינו את מהות ההצמדה והצורך בה. יחד עם זה עשינו סיור במספר מוקדים בעיר ניו יורק המיועדים לשיקום וראינו שכונות שלמות ובהן אלפי דירות נטושות אשר ע"פ תוכניות עירוניות יש להשקיע בהם כסף רב כדי לשקמן למגורים. בענייני מצוקה נפגשנו עם מנהל מחוז הדרום של משרד השיכון האמריקאי והוא סיפר שמחוזו לא הכי גדול בארה"ב אבל יש בו כ-40 מיליון תושבים והוא נקרא מחוז ה"פורעניות" וזאת כי המחוז הוא מחוז דרומי של איזור סופות הטורנדו והוא מחזיק ברזרבה כ-20 אלף קרוונים לחלוקה בזמן אסונות הטורנדו עבור אנשים שביתם נהרס. בגמר הסיור חזרנו לארץ.
במסגרת עבודתי בעמידר נתבקשתי לקבל על עצמי את ההסדר של רישום זכויות בטאבו. היות ובעמידר היו רוב הדירות לא רשומות על שם הרוכשים והתהליך של רישום בטאבו הוא תהליך משפטי ארוך ומיגע פעלתי במסגרת האפשרויות והתקציבים הנתונים לזירוז הרישום בטאבו. בשנת 1988 למדתי במסגרת הטכניון בחיפה לימודי שמאות מקרקעין וקיבלתי הסמכה של שמאי מקרקעין. בשנת 1994 יצאתי לגמלאות מטעם חברת עמידר וכגמלאי המשכתי לעבוד בחברת הנכסים של ההסתדרות הכללית עוד 10 שנים. במסגרת עבודתי בחברת הנכסים של ההסתדרות הייתי אחראי על רישום וריכוז מאגר נתוני הנכסים, פרסום מכרזי מכירה, הכנה ועיבוד חוזי מכר ביחד עם היועץ המשפטי, הנכסים אשר שימשו את ההסתדרות הכללית היו בבעלות/חכירה של חברת העובדים וחברות בנות אחרות של הסתדרות העובדים. משנת 2004 אני גמלאי מלא.
מסתבר בדיעבד שהשיכון הוקם ברחבי הארץ, חלקו הגדול היה התחלה של שיכון רמת אביב, והשאר כמה אלפי יחידות הוקמו ברחבי הארץ וחולקו בהתאם לקריטריונים שנקבעו בעת הרשמה לחיסכון. באותה תקופה היו עדיין במעברות כעשרים אלף משפחות, שר העבודה מרדכי נמיר הצליח להעביר בממשלה ובאוצר החלטה שהוא שר העבודה ואגף השיכון מתחייבים לחסל את המעברות תוך עשר שנים כלומר אלפיים דירות לשנה והתקציב יהיה בהתאם. לפי ידיעתי היום זו הפעם היחידה ששר בממשלה והאוצר מסכימים לצאת בהכרזה למבצע של הבטחת תקציב בנייה מראש לעשר שנים קדימה. לא זכורה לי עד היום אף החלטה ממשלתית לטווח שנים כזה.
בפועל תוך פעולה נמרצת של אגף השיכון חוסלו המעברות תוך שבע שנים כך שב-1963 הכריז שר השיכון בכנסת על חיסול המעברות במדינת ישראל. בינתיים בשנת 1961 הוחלט על ניתוק אגף השיכון ממשרד העבודה והקמת משרד השיכון עצמאי. שר השיכון הראשון היה גיורא יוספטל.
באוגוסט 1955 עדיין כאיש צבא קבע הייתה הנחת אבן הפינה בקריית גת בחבל לכיש ע"י לובה אליאב. הייתי נוכח באותו אירוע כחייל אחד מנציגי צה"ל. בשנת 1962 הונחה אבן הפינה לעיר ערד ע"י לובה אליאב הייתי נוכח באירוע בין יתר נציגי משרד השיכון. בשנת 1964 הונחה אבן הפינה לעיר כרמיאל הייתי נוכח באירוע בין יתר נציגי משרד השיכון. בשנת 1993 הונחה אבן הפינה לעיר מודיעין הייתי נוכח באירוע כאחד מנציגי משרד השיכון. את האירוע הזה ניהל שלמה אבני.
שרתי במשרד השיכון משנת 1957 עד שנת 1974 כאשר שר השיכון זאב שרף החליט להעביר את משרדי משרד השיכון מת"א לירושלים, איפשר לעובדים שלא רצו לעבור לירושלים להתפטר ולקבל פיצויים או פנסיה מוקדמת. אני התפטרתי ועברתי בו ביום לעבודה כסמנכ"ל לנכסים בחברה הממשלתית עמידר הכפופה למשרד השיכון ומנהלת את כל השיכונים הממשלתיים בארץ, באותה תקופה ניהלה עמידר כשלוש מאות אלף יחידות דיור.
תוך כדי עבודתי במערכת השיכון נסעתי שלוש פעמיים בשליחות לחו"ל בפעם הראשונה זה היה בקיץ 1962 נסיעה באוניה להבאת עולים מצרפת נסעתי עם מלווה מטעם הסוכנות היהודית, הנסיעה הייתה באוניה טורקית לא גדולה שעגנה באתונה אחר כך בנפולי ולבסוף בברצלונה שבספרד. בדרך אירע לנו אירוע משונה בעליה לאוניה נתבקשנו להפקיד את הדרכונים אצל הכלכל הראשי של האוניה וכאשר הגענו לאתונה לנמל סלוניקי כאשר ביקשנו לרדת לעיר לביקור של כמה שעות אומר לנו הכלכל של האוניה שהדרכונים שלנו, שני הישראלים היחידים באוניה אבדו לו. שאלנו מה עושים בתחילה הוא גמגם אך אז נתן פיתרון, הוא אמר שהוא ייתן לנו אישורי ירידה לנמל בתור אנשי צוות האוניה ובמקצוע כתב לנו "מוזיקאים" מתוך כוונה שאנחנו נגנים של תזמורת. בכרטיס זה השתמשנו גם לירידה בנאפולי, עגנו גם בעיר גנואה ובעצת מביני דבר שכרנו מונית לביקור בבית קברות מיוחד מינו הנמצא בגדר משותפת עם בית קברות יהודי, בבית הקברות הנוצרי הזה במקום מצבות רגילות מפוסלים באבן שיש אירוע מחיי הנפטר, הפסלים בגודל טבעי של הנפטר כך שאם מהלכים בבית הקברות מרגישים כאילו הולכים בין אנשים חיים. משם שטנו לברצלונה שהינו בה יומיים, יצאנו לסיור, ראינו שתי הופעות של ריקודי פלמנקו ולמחרת שהיה יום א' אמרו לנו שיש מופע נהדר של מזרקות מוארות לפנות הערב. עמדנו מופתעים מול המזרקות כשעה. לאחר מכן התברר לנו שמזרקות אלה עוצבו על ידי מעצב צרפתי בשנת 1936 לכבוד תערוכה בינלאומית מיוחדת. מברצלונה הפלגנו למרסי שם העלנו לאוניה כחמש עשרה משפחות של עולים לישראל וממרסי הפלגנו שוב דרך אתונה לחיפה.
הנסיעה השנייה הייתה בשנת 1972 לארה"ב להבאת עולים משם. הסידור היה שלארה"ב טסים ובחזרה חזרנו באוניה עם חמש מאות עולים על רכושם ומכוניותיהם. (אוניה קווין אנה מריה) שהייתי בארה"ב שבוע ימים עד אשר נציגי הסוכנות הסדירו את הנדרש עבור העולים וביום ההפלגה נקראתי לקצין הביטחון של השגרירות ואמר לי שבזמן ההטענה הוא יהיה איתי שם ושהעולים יכנסו רק 24 שעות אחרי ההטענה. הוא אמר לי שמעתה אני לא רק מלווה אלא גם קצין הביטחון של הספינה וששעלי להיות בקשר ישיר עם רב החובל. חוץ מהעולים היו באוניה עוד כ-300 יוונים שחזרו למולדתם. בבטן האוניה כדי להמחיש את גודלה נכנסו למעלה מ-80 מכוניות. לכן בדרך חזרה עצרנו ועגנו בסלוניקי שבה ירדו היוונים ונוסף עליהם היו עוד נוסעים אחרים כולל ערבים שאמורים לרדת בחיפה. מסלוניקי נסעו לקפריסין ועגנו חצי לילה. בקפריסין בדקו את תחתית האוניה שנמצאת במים, צוללנים ישראלים שהגיעו במיוחד. מקפריסין הגענו לחיפה. משך ההפלגה ארכה עשרה ימים.
הנסיעה השלישית הייתה בשנת 1986 שוב לארה"ב במסגרת שיתוף פעולה בין משרד השיכון האמריקאי למשרד השיכון הישראלי בעקבות החוק לשיקום שכונות ואזורי מצוקה. היינו חמישה נציגים ישראלים בקבוצה שנסעה, אני הייתי נציג חברת עמידר היו שני נציגים של משרד השיכון ושני נציגים של משרד האוצר. במשך הסיור שנמשך כעשרה ימים, כל אחד מהנציגים הישראלים היה אמור לתת הרצאה באנגלית בפני סטודנטים לכלכלה ולהנדסה באוניברסיטת ניו יורק. בחלקי נפל להרצות ולהסביר מהי הצמדה בכספים, דבר זה בלתי מוכר לחלוטין בארה"ב ולדעתי גם באירופה. הי לי קשה מאוד להסביר את תופעת ההצמדה, נשאלתי הרבה שאלות והבנתי לבסוף שהסטודנטים לא הבינו את מהות ההצמדה והצורך בה. יחד עם זה עשינו סיור במספר מוקדים בעיר ניו יורק המיועדים לשיקום וראינו שכונות שלמות ובהן אלפי דירות נטושות אשר ע"פ תוכניות עירוניות יש להשקיע בהם כסף רב כדי לשקמן למגורים. בענייני מצוקה נפגשנו עם מנהל מחוז הדרום של משרד השיכון האמריקאי והוא סיפר שמחוזו לא הכי גדול בארה"ב אבל יש בו כ-40 מיליון תושבים והוא נקרא מחוז ה"פורעניות" וזאת כי המחוז הוא מחוז דרומי של איזור סופות הטורנדו והוא מחזיק ברזרבה כ-20 אלף קרוונים לחלוקה בזמן אסונות הטורנדו עבור אנשים שביתם נהרס. בגמר הסיור חזרנו לארץ.
במסגרת עבודתי בעמידר נתבקשתי לקבל על עצמי את ההסדר של רישום זכויות בטאבו. היות ובעמידר היו רוב הדירות לא רשומות על שם הרוכשים והתהליך של רישום בטאבו הוא תהליך משפטי ארוך ומיגע פעלתי במסגרת האפשרויות והתקציבים הנתונים לזירוז הרישום בטאבו. בשנת 1988 למדתי במסגרת הטכניון בחיפה לימודי שמאות מקרקעין וקיבלתי הסמכה של שמאי מקרקעין. בשנת 1994 יצאתי לגמלאות מטעם חברת עמידר וכגמלאי המשכתי לעבוד בחברת הנכסים של ההסתדרות הכללית עוד 10 שנים. במסגרת עבודתי בחברת הנכסים של ההסתדרות הייתי אחראי על רישום וריכוז מאגר נתוני הנכסים, פרסום מכרזי מכירה, הכנה ועיבוד חוזי מכר ביחד עם היועץ המשפטי, הנכסים אשר שימשו את ההסתדרות הכללית היו בבעלות/חכירה של חברת העובדים וחברות בנות אחרות של הסתדרות העובדים. משנת 2004 אני גמלאי מלא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה