כעבור מספר חודשים פרצה מלחמת העולם השנייה.
כתוצאה מפרוץ מלחמת העולם הגיעו הבריטים להסדר עם כנופיות הערבים והיריות פסקו.
בשנת 1939 עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הצטרפתי לצופי תל אביב הקן הראשי במגדל המים ברחוב מאז"ה. בשנת 1940 הצטרפתי ל"הגנה" טקס ההשבעה לחברות בהגנה היה במרתף בית הספר ברחוב שלוש בתל אביב, כנער ואחרים כמוני קיבלנו תפקיד של קשרים, תפקידנו היה להעביר הודעות בין מפקדי ההגנה, את זאת עשינו ברגל או באופניים ברחבי ת"א ורמת גן בעיקר בלילות בין השעות תשע בערב, חצות ואילך. שימשנו כצופים מעל מגדל המים שבחולות הדרומיים של חולון.
באותה שנה הבריטים חיפשו מפקדים של האצ"ל והלח"י, באחד הימים בהיותנו בחצר הגימנסיה "תיכון חדש" שברחוב הירקון שמענו צפירות של משוריינים של הצבא הבריטי וחיליים רודפים אחרי אדם שרץ ובורח מהם הוא נראה נכנס לרחוב פרישמן, לבית השני מהפינה שהיו בו 2 כניסות, הבורח שיער שאם הוא יעלה בכניסה אחת וירד בכניסה השנייה הוא יצליח לברוח מהבריטים, אלא שלא היה מעבר בין שתי הכניסות וכשהאיש שהיה על גג בית של 4 קומות ראה שהבריטים בעקבותיו קפץ מהגג למטה ונפצע קשה הוא שבר את רגליו ואגן הירכיים, הבריטים לקחו אותו באלונקה ובאמבולנס לבית חולים, לימים נודע לנו שהקופץ היה ישראל שייב המכונה אלדד הוא היה אחד חבר בהנהגת הלח"י. לאחר קום המדינה שימש כמורה באחד ממוסדות החינוך בירושלים.
את בית הספר העממי סיימתי ב-1942. התפתחותי בצופים הייתה שהגעתי למעמד של מדריך ובגיל 12 לקחתי קבוצה של 8 חניכים בני שמונה לטיול בן יום וחצי בהליכה רגלית מת"א עד לחורשה שהיום נקראת "קריית אריה", כביש 4(גהה) לא היה קיים, היה קיים כביש צר בין ת"א לפתח תקווה, יישנו בחורשה וחזרנו למחרת. הקושי היה ללכת מבית לבית לשכנע הורים שיפקידו בידי את ילדיהם לטיול של יום וחצי.
בסוף שנת 1942 נרשמתי ללימודי המשך בגימנסיה "תיכון חדש"
בהנהלת המנהלת המפורסמת טוני הלר וסגנה ברמן. בתום שנת הלימודים בתיכון חדש עברתי ללמוד בבית ספר מקצועי ע"ש מקס פיין ברחוב הרכבת בת"א. המורה להתעמלות וחינוך גופני בבית הספר היה גם נציג ההגנה, והיה מפעיל את הקשרים שהיו ידועים לו לתפקידם. אוניות מעפילים המשיכו להגיע לחופי הארץ ולא פעם נצטווינו על ידי המורה לחינוך גופני לקחת חלק בסיוע להורדת המעפילים בחופי הארץ עד כדי כך שבאחד הימים נתבקשנו להפסיק את הלימודים בצהריים הלכנו בקבוצות ברגל לכיוון קיבוץ שפיים מרחק הליכה של כמה שעות, הגענו לשפיים לפנות ערב, נצטווינו להתפזר בפרדסים שמסביב לקיבוץ ולהמתין לאונית מעפילים שאמורה להגיע בלילה ולעזור להבריח את המעפילים לכיוון ת"א והרצלייה. בפעם אחרת שוב הייתה אמורה להגיע אוניית מעפילים לחופי ת"א ושוב נצטווינו לסייע כדי לשבש את התנועה בכביש והרחובות בת"א המובילים מהים לתוך העיר המשטרה הבריטית שכנה בשכונת שרונה בקצה הדרומי מערבי שלה שנקרא נקרא שכונת שפק וכיום זהו צומת הרחובות אבן גבירול, קרליבך, יהודה הלוי, מרמורך ולסקוב, בשלב מסוים יצאו הבריטים ממחנה שרונה ונתקלו בשני חברי הגנה שהיו ברחוב מרמורק פינת יהודה לוי על יד בית הזקנים הייתה שם מפקדת בשם ברכה פולד ועוזרה היה אחיעזר זהבי. הבריטים ירו והרגו את ברכה פולד במקום ואילו אחיעזר זהבי הוכה בכתות רובים ונשאר נכה עד היום הזה. אחיעזר זהבי זה ישב יחד איתי בספסל הלימודים בבית הספר מקס פיין והמשיך את לימודיו למרות נכות וכאבי גבו.
במועד כלשהו
בחופשת הקיץ בין כיתות שביעית לשמינית של הגימנסיה נאספנו חמישה בחורים והחלטנו שאנו רוצים לבקר במקום שנקרא "אלחמה" כיום המקום נקרא "חמת גדר". היינו עם מכנסי חאקי קצרים, סנדלים, חולצות וכובע טמבל, כנשק להגנה עצמית לקחנו מקלות קפ"פ (קרב פנים אל פנים) את תרגילי הקפ"פ למדנו בהגנה. קנינו כרטיסי רכבת מת"א לחיפה דרך לוד חמישה בחורים צעירים שאפתנים. ידענו שהמשטרה והצבא הבריטי חונים בראש העין ולוד ולכן נסעו לחיפה בדרך זו. הדרך לחיפה לקחה זמן רב מכיוון שמדי פעם הייתה נאלצת הרכבת לעצור כדי לאפשר לרכבת הנגדית לחלוף על פניה. הגענו לחיפה המזרחית ושם החלפנו רכבת לרכבת העמק המפורסמת אשר נסעה לאיטה לאורך כל עמק יזרעאל ממערב למזרח לבית שאן ופנתה צפונה. עברה את מעבר הירדן ונסעה לכיוון דמשק. ירדנו בתחנה אלחמה, לא ידענו מה מצפה לנו אבל קיבל את פנינו ענן נורא של סירחון אשר נבע ממעיינות הגופרית של אלחמה. שהינו במקום לילה אחד בלבד וברחנו חזרה ברכבת הבאה מדמשק לחיפה ומחיפה לת"א. הרפתקת חמת גדר נמשכה שלושה ימים. באותה תקופה הצטרפתי לקבוצת נוער של התנועה המאוחדת בתל אביב אשר הקן שלהם היה ברחוב ארלוזרוב בגבול משק הפועלות על יד רחוב ארבע ארצות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה