ב-14 במאי 1948 הגיעה למטה בראש פינה מפקד הפלמ"ח יגאל אלון והביא איתו פקודת מבצע לעצור את הצבא הלבנוני שהיה מעורב עם גדודים של הצבא הסורי מלהגיע לחיפה אספו אותנו לפנות ערב עשו את ההכנות ליציאה לדרך ויצאנו רגלי מראש פינה לכיוון מלכיה. אני הייתי צמוד כקשר למפקד הפלוגה ישעיהו גביש, נערך קרב בסופו של דבר כעבור 24 שעות או 48 לא זכור לי בדיוק, נתקבלה פקודת נסיגה, היה ברור שצבא לבנון נעצר ולא יתקדם מעבר לכפר מלכיה. היו לנו הרוגים ופצועים ואור הבוקר קידם אותנו כשחזרנו למחנה פילון, לנו חיכתה הפתעה, על כל מיטת שדה של הלוחמים, חברי ההכשרות, החברות הכינו לכל אחד על המיטה בגדים נקיים מגבת נקייה גרביים נקיים וחפיסת שוקולד.
נשארנו במחנה פילון יום יומיים, הזעיקו אותנו לעזור לצפת הנצורה. ב-15 במאי הכריז דוד בן גוריון על הקמת המדינה. השמחה הייתה מהולה בעצב מפאת ההרוגים והפצועים. לצפת הגיע הגדוד השלישי של הפלמ"ח לעזור נגד המצור, תפקידנו היה להעלות רגלי מראש פינה לצפת להוביל על הגב תחמושת נשק ומזון כולל הפגזים והחלקים הכבדים של הדוידקה (מרגמה מאולתרת תוצרת ההגנה). אחרי פגז שניים של הדוידקה ברחו הערבים מצפת.
מסתבר שהלבנונים בכל זאת עושים הכנות לעבור את מלכיה ולהגיע דרך שפרעם לחיפה. שוב הוזעקנו הגדוד הראשון לקרב מלכיה השני. בקרב זה שימשתי כקשר אישי של המ"פ אסף שמחוני. אסף שמחוני הציל את חיי, חפרנו שוחה אישית בצלע גבעה ושמענו רעם תותחים ופגזים מתפוצצים לכיווננו. אסף שמחוני הרים את הראש מהשוחה ואמר: "כיוון הפגזים הוא כלפינו והפגזים מתקדמים" כל פגז התקדם יותר, ואז הוא אמר "בוא נצא מהשוחות ונחפש מקום מסתור אחר". באותו רגע נפל פגז והתפוצץ בתוך השוחה שבה שכבנו קודם, הסתכלנו אחד על השני והיינו חיוורים ואז הוא אמר "אין מה לעשות יש להמשיך" גם קרב זה נגמר תוך יום שוב היו הרוגים ופצועים אולם הפעם צבא לבנון לא נשאר במלכיה אלא נסוג חזרה ללבנון.
חזרנו למחנה פילון הגליל היה כבוש בידי חטיבת כרמלי אבל מצד שני הסורים התחילו להתקדם לעבר גשר בנות יעקב. הצבא הסורי חצה את הגשר וכבש את המושבה משמר הירדן. אז הוכרזה הפוגה בקרבות.
הגדוד הראשון והשלישי של הפלמ"ח אוחדו לחטיבת יפתח בפיקודו של דן לנר, החטיבה נצטוותה לרדת דרומה לקראת קרבות במרכז. שוב העמיסו את כולנו על משאיות כולל המיטלטלים והציוד ונסענו דרומה למחנה סרפנד, כיום צריפין, שם התמקמנו. סרפנד שהיה מחנה גדול של הבריטים היה ריק. חנו בו חוץ מחטיבת יפתח עוד גדודים וחטיבות נוספים. עקב גודלו של המחנה היה בו בית חולים צבאי של הבריטים אשר שימש את צה"ל. בינתיים חטיבת יפתח עשתה הכנות ואימונים להמשך הלחימה. עברה שמועה שמתכוננים למבצע בשם לרל"ר (לרל"ר פירושו מבצע שהיה מיועד לכיבוש לוד רמלה לטרון רמאללה). בסופו של דבר שונה המבצע לכיבוש רמלה ולוד בלבד ונקרא "מבצע דני".
לאחר מבצע דני החליטו להעביר את חטיבת יפתח לדרום לסייע בפריצת הדרך לנגב. כשירדה החטיבה לדרום התמקמה בקיבוצים גת, גלאון ורוחמה.
נבחרתי ונשלחתי לקורס קציני קשר שהתקיים בשפיים, הקורס נמשך כשישה שבועות ובתום הקורס במקום לחזור לחטיבה נשלחתי להיות קצין קשר אזורי בסדום.
בסדום שהייתי כמעט שנה.
בסדום היה שדה תעופה מקומי מאולתר למטוסים קטנים ופעם בשבוע או עשרה ימים היו מביאים אספקה בדרך האוויר מכיוון שסדום הייתה מכותרת ולא הייתה לה דרך יבשתית לשום מקום. באחת הפעמים שאנני זוכר את תאריכו הודיעו בקשר כי באר שבע נכבשה ע"י חטיבת הנגב של הפלמ"ח. מכינים מבצע לכיבוש אילת. באיזשהו מועד שאנני זוכר עברה דרכנו חלק מהשיירה של חטיבת הנגב לכיוון אילת. מכאן נפתחה הדרך היבשתית מסדום לבאר שבע דרך מעלה עקרבים בדרך פתלתלה כפי שהייתה אז.
הודיעו לנו כי נקבל תגבורת של שתי פלוגות מאחת החטיבות ועלינו לארגן בסדום שתי סירות מנוע כשירות לכיבוש עין גדי. הכוח הגיע עלה לסירות, המסע בסירות בים המלח מסדום לעין גדי ארך שלוש שעות, בסופו של דבר כשהגענו לעין גדי לא הייתה התנגדות, השלל היה שני עדרים עצומים של עיזים וכבשים. השמירה על המקום הייתה ע"י טיפוס למצוק הגדול שמעל עין גדי.
בסדום חוויתי חוויה מיוחדת זה היה כנראה בסוף החורף שמענו רעש אדיר בסביבות חצות הלילה וותיקי המקום שהיו שם במפעל הפוספטים עוד בימי הבריטים, אמרו שזהו שיטפון שמתקרב בנחל חוצוב, כיום נחל חצבה, ויש להיזהר משיטפון כזה כי הוא שוטף הכול. עלינו על סוללות עפר סביב המחנה, שמענו צליל עמום שהלך והתקרב ובסופו ראיתי גלגל מים עכור וגבוה מתגלגל וכשהגיע לפתחו נפרץ בבת אחת ונשפך לים המלח.
הייתה לנו עמדת שמירה דרומית לסדום כקילומטר דרומה שנקראה "עין ארוס" הירדנים שהיו מולנו ניסו פעם לתקוף את העמדה ללא הצלחה. בחלק הצפוני של מחנה סדום היה שדה מוקשים כדי למנוע כניסה של אלמנטים לא רצויים. באחד הימים הודיעו לי כי פלוגה של צה"ל יורדת מהרי חברון לכיוון ים המלח ותגיע למחנה מהצד הצפוני. ניסינו להזהיר אותם באלחוט שיש שדה מוקשים אבל הם עקפו את שדה המוקשים בהליכה במים, מפקד הפלוגה היה גנדי.
באחד הימים הודיעו לי כי יש הפוגה נוספת ועלי לקבל יחד עם מפקד המקום שני מפקחי או"ם שבאו לפקח ולבדוק אם מתקיימת הפסקת האש וכן לסמן את גבולות השליטה של צה"ל ומחנה סדום. המפקד ואני הסברנו לאנשי האו"ם כי המוצב הצפוני שלנו הוא בעין גדי ואם הם רוצים לראות הם מוזמנים לבוא לעין גדי, וזה כרוך בשייט של 4 שעות בסירה, בינתיים קיבלתי הודעה לנסות להרחיק את עמדת הגבול הצפוני. הודעתי למפקד עין גדי כי עליו לארגן חוליה של כמה חיילים שייקחו איתם אוהל סיירים וכן דגל המדינה ושיתחילו ללכת צפונה על הרכס. בינתיים היה להם זמן של ארבע שעות עד שסירת האו"ם תגיע. כשהסירה הגיעה והמפקד נפגש עם נציגי האום הוא אמר להם שאם הם רוצים לבקר בגבול הגזרה שלו הוא הצביע על הנקודה שאליה הגיעה החוליה שנשלחה שהקימה אוהל סיירים העמידה תורן והניפה דגל. לפי הערכתי הנקודה הזו הייתה כ-10 ק"מ צפונה מעין גדי. המפקד שאל את הנציגים אם הם רוצים ללכת אל העמדה באופן רגלי והם ענו שלא, הם הסתכלו במשקפת ואמדו את המרחק, סימנו במפה וכך נקבע הגבול הצפוני.
היות והיחידה הצבאית בסדום פורקה כי לא היה בה צורך יותר הוצבתי למחנה גבעתי ומשם בפברואר 1950 שוחררתי משירות חובה.
אלא שלא מצאתי תעסוקה באזרחי, התגייסתי מחדש לצבא קבע במאי יוני 1950. הייתי בשירות קבע משנת 1950 עד שנת 1957 בתפקידים שונים שלישותיים.
מה שזכור לי במיוחד השיטפון הגדול שהיה בחורף 1951 כאשר שירתי בבסיס צה"ל בקריית מאיר (המקום היה בין שיכון קריית מאיר של סוף רחוב פרישמן לבין בתי שרונה שגם בהם נכנס צה"ל.) בשיטפון של 1951 נקראו אנשי הצבא של ת"א לעזור לעולים החדשים במעברות שצריפיהם ובדוניהם נשטפו ונהרסו בשיטפון. הגעתי למעברה בשם חירייה כיום הישוב אור יהודה. המעברה הייתה מוצפת מים עד גובה הברכיים באחד הצריפים שכבה אישה עם צירי לידה ולא הייתה שום עזרה במקום, ביקשתי ממשפחתה ומהחייל שהיה עימי להעלות את היולדת לרכב, נסענו במהירות האפשרית לבית החולים ליולדות "דג'ני" ביפו. חוויה זו של העברת יולדת וקבלת תשובה חיובית שהלידה הייתה בסדר הייתה מאוד מעודדת. לאחר מבצע קדש בשנת 1956 הועברתי למחנה בסיס קליטה ומיון בתל השומר ומוניתי למפקד מחנה מעבר שסומן רם/4/ב, למחנה זה העבירו מכל יחידות צה"ל את כל החיילים שלא ידעו איפה יחידותיהם, את כל החיליים שמפקדיהם לא מצאו אותם מתאימים לשירות ביחידתם והיה על היחידה שלי למיין את אלה מחדש ולהפנותם או להציבם ליחידות אחרות. בסופו של דבר בשנת 1957 השתחררתי משירות קבע ועברתי לשוק האזרחי השתחררתי בדרגת רב סרן והוצבתי למילואים.
נשארנו במחנה פילון יום יומיים, הזעיקו אותנו לעזור לצפת הנצורה. ב-15 במאי הכריז דוד בן גוריון על הקמת המדינה. השמחה הייתה מהולה בעצב מפאת ההרוגים והפצועים. לצפת הגיע הגדוד השלישי של הפלמ"ח לעזור נגד המצור, תפקידנו היה להעלות רגלי מראש פינה לצפת להוביל על הגב תחמושת נשק ומזון כולל הפגזים והחלקים הכבדים של הדוידקה (מרגמה מאולתרת תוצרת ההגנה). אחרי פגז שניים של הדוידקה ברחו הערבים מצפת.
מסתבר שהלבנונים בכל זאת עושים הכנות לעבור את מלכיה ולהגיע דרך שפרעם לחיפה. שוב הוזעקנו הגדוד הראשון לקרב מלכיה השני. בקרב זה שימשתי כקשר אישי של המ"פ אסף שמחוני. אסף שמחוני הציל את חיי, חפרנו שוחה אישית בצלע גבעה ושמענו רעם תותחים ופגזים מתפוצצים לכיווננו. אסף שמחוני הרים את הראש מהשוחה ואמר: "כיוון הפגזים הוא כלפינו והפגזים מתקדמים" כל פגז התקדם יותר, ואז הוא אמר "בוא נצא מהשוחות ונחפש מקום מסתור אחר". באותו רגע נפל פגז והתפוצץ בתוך השוחה שבה שכבנו קודם, הסתכלנו אחד על השני והיינו חיוורים ואז הוא אמר "אין מה לעשות יש להמשיך" גם קרב זה נגמר תוך יום שוב היו הרוגים ופצועים אולם הפעם צבא לבנון לא נשאר במלכיה אלא נסוג חזרה ללבנון.
חזרנו למחנה פילון הגליל היה כבוש בידי חטיבת כרמלי אבל מצד שני הסורים התחילו להתקדם לעבר גשר בנות יעקב. הצבא הסורי חצה את הגשר וכבש את המושבה משמר הירדן. אז הוכרזה הפוגה בקרבות.
הגדוד הראשון והשלישי של הפלמ"ח אוחדו לחטיבת יפתח בפיקודו של דן לנר, החטיבה נצטוותה לרדת דרומה לקראת קרבות במרכז. שוב העמיסו את כולנו על משאיות כולל המיטלטלים והציוד ונסענו דרומה למחנה סרפנד, כיום צריפין, שם התמקמנו. סרפנד שהיה מחנה גדול של הבריטים היה ריק. חנו בו חוץ מחטיבת יפתח עוד גדודים וחטיבות נוספים. עקב גודלו של המחנה היה בו בית חולים צבאי של הבריטים אשר שימש את צה"ל. בינתיים חטיבת יפתח עשתה הכנות ואימונים להמשך הלחימה. עברה שמועה שמתכוננים למבצע בשם לרל"ר (לרל"ר פירושו מבצע שהיה מיועד לכיבוש לוד רמלה לטרון רמאללה). בסופו של דבר שונה המבצע לכיבוש רמלה ולוד בלבד ונקרא "מבצע דני".
לאחר מבצע דני החליטו להעביר את חטיבת יפתח לדרום לסייע בפריצת הדרך לנגב. כשירדה החטיבה לדרום התמקמה בקיבוצים גת, גלאון ורוחמה.
נבחרתי ונשלחתי לקורס קציני קשר שהתקיים בשפיים, הקורס נמשך כשישה שבועות ובתום הקורס במקום לחזור לחטיבה נשלחתי להיות קצין קשר אזורי בסדום.בסדום שהייתי כמעט שנה.
בסדום היה שדה תעופה מקומי מאולתר למטוסים קטנים ופעם בשבוע או עשרה ימים היו מביאים אספקה בדרך האוויר מכיוון שסדום הייתה מכותרת ולא הייתה לה דרך יבשתית לשום מקום. באחת הפעמים שאנני זוכר את תאריכו הודיעו בקשר כי באר שבע נכבשה ע"י חטיבת הנגב של הפלמ"ח. מכינים מבצע לכיבוש אילת. באיזשהו מועד שאנני זוכר עברה דרכנו חלק מהשיירה של חטיבת הנגב לכיוון אילת. מכאן נפתחה הדרך היבשתית מסדום לבאר שבע דרך מעלה עקרבים בדרך פתלתלה כפי שהייתה אז.
הודיעו לנו כי נקבל תגבורת של שתי פלוגות מאחת החטיבות ועלינו לארגן בסדום שתי סירות מנוע כשירות לכיבוש עין גדי. הכוח הגיע עלה לסירות, המסע בסירות בים המלח מסדום לעין גדי ארך שלוש שעות, בסופו של דבר כשהגענו לעין גדי לא הייתה התנגדות, השלל היה שני עדרים עצומים של עיזים וכבשים. השמירה על המקום הייתה ע"י טיפוס למצוק הגדול שמעל עין גדי.בסדום חוויתי חוויה מיוחדת זה היה כנראה בסוף החורף שמענו רעש אדיר בסביבות חצות הלילה וותיקי המקום שהיו שם במפעל הפוספטים עוד בימי הבריטים, אמרו שזהו שיטפון שמתקרב בנחל חוצוב, כיום נחל חצבה, ויש להיזהר משיטפון כזה כי הוא שוטף הכול. עלינו על סוללות עפר סביב המחנה, שמענו צליל עמום שהלך והתקרב ובסופו ראיתי גלגל מים עכור וגבוה מתגלגל וכשהגיע לפתחו נפרץ בבת אחת ונשפך לים המלח.
הייתה לנו עמדת שמירה דרומית לסדום כקילומטר דרומה שנקראה "עין ארוס" הירדנים שהיו מולנו ניסו פעם לתקוף את העמדה ללא הצלחה. בחלק הצפוני של מחנה סדום היה שדה מוקשים כדי למנוע כניסה של אלמנטים לא רצויים. באחד הימים הודיעו לי כי פלוגה של צה"ל יורדת מהרי חברון לכיוון ים המלח ותגיע למחנה מהצד הצפוני. ניסינו להזהיר אותם באלחוט שיש שדה מוקשים אבל הם עקפו את שדה המוקשים בהליכה במים, מפקד הפלוגה היה גנדי.
באחד הימים הודיעו לי כי יש הפוגה נוספת ועלי לקבל יחד עם מפקד המקום שני מפקחי או"ם שבאו לפקח ולבדוק אם מתקיימת הפסקת האש וכן לסמן את גבולות השליטה של צה"ל ומחנה סדום. המפקד ואני הסברנו לאנשי האו"ם כי המוצב הצפוני שלנו הוא בעין גדי ואם הם רוצים לראות הם מוזמנים לבוא לעין גדי, וזה כרוך בשייט של 4 שעות בסירה, בינתיים קיבלתי הודעה לנסות להרחיק את עמדת הגבול הצפוני. הודעתי למפקד עין גדי כי עליו לארגן חוליה של כמה חיילים שייקחו איתם אוהל סיירים וכן דגל המדינה ושיתחילו ללכת צפונה על הרכס. בינתיים היה להם זמן של ארבע שעות עד שסירת האו"ם תגיע. כשהסירה הגיעה והמפקד נפגש עם נציגי האום הוא אמר להם שאם הם רוצים לבקר בגבול הגזרה שלו הוא הצביע על הנקודה שאליה הגיעה החוליה שנשלחה שהקימה אוהל סיירים העמידה תורן והניפה דגל. לפי הערכתי הנקודה הזו הייתה כ-10 ק"מ צפונה מעין גדי. המפקד שאל את הנציגים אם הם רוצים ללכת אל העמדה באופן רגלי והם ענו שלא, הם הסתכלו במשקפת ואמדו את המרחק, סימנו במפה וכך נקבע הגבול הצפוני.
היות והיחידה הצבאית בסדום פורקה כי לא היה בה צורך יותר הוצבתי למחנה גבעתי ומשם בפברואר 1950 שוחררתי משירות חובה.
אלא שלא מצאתי תעסוקה באזרחי, התגייסתי מחדש לצבא קבע במאי יוני 1950. הייתי בשירות קבע משנת 1950 עד שנת 1957 בתפקידים שונים שלישותיים.
מה שזכור לי במיוחד השיטפון הגדול שהיה בחורף 1951 כאשר שירתי בבסיס צה"ל בקריית מאיר (המקום היה בין שיכון קריית מאיר של סוף רחוב פרישמן לבין בתי שרונה שגם בהם נכנס צה"ל.) בשיטפון של 1951 נקראו אנשי הצבא של ת"א לעזור לעולים החדשים במעברות שצריפיהם ובדוניהם נשטפו ונהרסו בשיטפון. הגעתי למעברה בשם חירייה כיום הישוב אור יהודה. המעברה הייתה מוצפת מים עד גובה הברכיים באחד הצריפים שכבה אישה עם צירי לידה ולא הייתה שום עזרה במקום, ביקשתי ממשפחתה ומהחייל שהיה עימי להעלות את היולדת לרכב, נסענו במהירות האפשרית לבית החולים ליולדות "דג'ני" ביפו. חוויה זו של העברת יולדת וקבלת תשובה חיובית שהלידה הייתה בסדר הייתה מאוד מעודדת. לאחר מבצע קדש בשנת 1956 הועברתי למחנה בסיס קליטה ומיון בתל השומר ומוניתי למפקד מחנה מעבר שסומן רם/4/ב, למחנה זה העבירו מכל יחידות צה"ל את כל החיילים שלא ידעו איפה יחידותיהם, את כל החיליים שמפקדיהם לא מצאו אותם מתאימים לשירות ביחידתם והיה על היחידה שלי למיין את אלה מחדש ולהפנותם או להציבם ליחידות אחרות. בסופו של דבר בשנת 1957 השתחררתי משירות קבע ועברתי לשוק האזרחי השתחררתי בדרגת רב סרן והוצבתי למילואים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה