נושאי הפרקים

פרק א'- ילדותי המוקדמת

פרק ב'- המסע עם אימי לפולין

פרק ג'- ילדות מאוחרת ונעורים

פרק ד'- תקופתי בפלמ"ח עד קום המדינה

פרק ה'- תוקפתי מקום המדינה עד הפרישה מצה"ל

פרק ו'- תקופתי בשוק האזרחי עד היום

פרק ז'- חיי המשפחה

אפילוג

מפת מסלול החיים של יוחנן פלד

View מסלול חיי יוחנן פלד in a larger map

סירטון סיפור חיי יוחנן פלד

פרק א'- ילדותי המוקדמת

אני יוחנן פלד (פוגל לשעבר) נולדתי ב-1.11.1928 בעיר לודז' ברחוב פיוטרקובסקה 60, האמא פאולינה לבית וינוגרד, האבא יהודה זליג פוגל נולד ב-1900. בשנת 1920 עברו הורי לפריז לצורכי לימוד. אבי למד אדריכלות בבית הספר אקול דה בוזר "בית הספר לאומנויות יפות" הטכניון הגבוה ביותר בצרפת שהיה בית ספר ממשלתי. כדי להתקבל ללמוד שם היה צריך לעבור סדרה של מבחנים, ליהודים הייתה מכסה של 3 אנשים בתקופת קבלה אחת.
אבי גמר את הלימודים וקיבל תעודה של אדריכל מדופלם על ידי ממשלת צרפת ב-1925.
אמי שגם היא נולדה בשנת 1900 למדה הוראה אך מעולם לא עבדה במקצוע. מקצועות חובה אותם למדה אימי בבית הספר היו: פולנית, רוסית, גרמנית ושפת חובה נוספת לטינית. כאשר אימי למדה בגימנסיה חויבה ללמוד בעל פה ספרות של משוררים מסוימים.
ב-1928 נסעו הורי מפריז ללודז' כי אימי רצתה ללדת בבית הוריה, כאשר הייתי בן 3 חודשים חזרו הורי מלודז' לפריז.
אבי נסע בשנת 1929 מפריז בשליחות המשרד שבו עבד כאדריכל למרוקו והיה שם כחצי שנה או שנה.

אבי היה אוהד מפלגה שנקראה "פועלי ציון שמאל", חצי ציונית חצי פועלית, לאבי הייתה תודעה פועלית וציונית. בשנת 1933 כשהיטלר נבחר למנהיג בגרמניה, לאחר ליל הבדולח החליט אבי שליהודים אין מקום באירופה בגלל האנטישמיות הגוברת וחוקי הגזע.
ב-1909 עלה לפלשתינה הסופר מנחם פוזנסקי אחיה של סבתי אם אימי, עם משפחתו מאודסה שבחצי האי קרים באוקראינה והשתקע בארץ. הסיבה לעלייתו הייתה שהוא היה חבר באגודת הסופרים שהייתה ציונית.
בשנת 1917 בגמר מלחמת העולם הראשונה חילקו המעצמות ביניהן את שטחי האימפריה העותמנית שהשתרעה מאוסטריה עד מצרים. מצרים קיבלה עצמאות, חלקים מא"י שנקראו פלשתינה, עבר הירדן וכולל חלקים מעיראק נמסרו לשלטון זמני לבריטים, שלטון זמני זה נקרא "מנדט" שהוגבל לחמישים שנה, סוריה ולבנון נמסרו לשלטון זמני מנדט לצרפתים לכן בלבנון יש הרבה מהתרבות הצרפתית כולל אוניברסיטה צרפתית.
לפני מלחמת העולם הראשונה יהודים רבים שגרו באימפריה העותמנית הלכו ללמוד באוניברסיטה המפורסמת באיסטנבול. שלושה אנשים חשובים מתולדות ישראל למדו שם: דוד בן גוריון למד שם משפטים, משה שרת גם למד משפטים וגם יצחק בן צבי למד שם משפטים.
אבי כתב לדוד מנחם שהוא רוצה לבוא לפלשתינה היות שהדוד היה גר בארץ מספר שנים והיה מעורה בישוב היהודי שהיה בערך 300,000 נפש, ביקש אבי שהדוד יסדר בעבורנו "סרטיפיקט", סרטיפיקט הוא אישור בריטי להגירת יהודים לפלשתינה, הדוד סידר סרטיפיקט, וכך בשנת 1933 ארזנו הכול ונסענו מפריז למרסיי ברכבת ובמרסיי עלינו על אוניה שהגיעה לנמל יפו.
בנמל נדרשו האוניות לעגון מחוצה לו מכיוון שהנמל היה מיועד לסירות דייגים. ירדנו לסירה והמלחים הערבים חתרו לנמל וממנה עלינו לבית המכס עברנו את הבדיקות והאישורים וכל שאר האנשים שהיו איתנו התפזרו איש לדרכו.
כך הגעתי לת"א בשנת 1933. נכנסנו לגור בשכירות ברחוב העבודה מספר 1. בגיל 5 הורי סידרו לי גן ילדים ברחוב בוגרשוב בת"א פינת רחוב אליעזר בן יהודה. הגננת הייתה חיה ברנר שהייתה אלמנתו של יוסף חיים ברנר, אשר נרצח ע"י הערבים במאורעות 1921.
כעבור שנה רשמו אותי לבית הספר היסודי עממי "בלפור" הנמצא ברחוב בלפור בהנהלת יהודית הררית אמו של הסופר יזהר הררי. רשמו אותי לבית ספר זה מכיוון שהוא היה הקרוב ביותר למקום המגורים שלנו. מתחת למרפסת הבית הייתה תחנה סופית של אוטובוס של חברת המעביר קו מספר 6 שהיה מתחיל בחמש וחצי בבוקר ומסיים קרוב לחצות, התרגלנו לרעש.
ב-1934 נפטר הסופר והמשורר חיים נחמן ביאליק, התקיימה לוויה גדולה שעברה ברחוב אלנבי לבית הקברות שברחוב טרומפלדור, שם קבורים גם מאיר דיזנגוף, אחד העם ועוד. ללוויה זו לקח אותי אבי על כתפיו ועמדנו וצפינו בעבור הלוויה ברחוב אלנבי בין רחוב ביאליק לרחוב הס. רחוב אלנבי נשתרך בין כיכר ב' בנובמבר על שפת הים לכיוון מזרח, באמצע יש רחבה הנקראת כיכר מגן דוד, בכיכר זו המשמשת עד היום צומת רחובות קינג ג'ורג', שינקין, נחלת בינימין והכרמל במרכז הצומת הייתה עמדה של שוטר מכוון שהיה מכוון בידיו את תנועה, מכאן ממשיך רחוב אלנבי מזרחה עד כיכר המושבות שגם היא צומת רחובות.
בבית הספר היו לנו בדיקות קבועות של רופא ילדים, רופא הילדים של בית הספר בלפור היה הסופר והמשורר שאול טשרניחובסקי.
על יד רחוב העבודה היו 2 סמטאות ללא מוצא, הבתים בשתי הסמטאות נקראו שכונת שפירא, היום הסמטאות נקראות סמטה "פלונית" וסמטה "אלמונית" בקצה אחת הסמטאות היה פסל של אריה בגודל טבעי ששמו לו גולות מבריקות בעיניים וכילדים היו מטפסים ורוכבים על האריה ומשחקים בסמטאות.
בבית הספר בכיתה למד עימי תלמיד שקראו לו ראובן ורגה משפחתו עלתה מהונגריה והוא היה מנגן בכינור. היו ימים שבהם היה נשאר בבית ולא בא לבית הספר ומנגן ומתרגל נגינה, בעיני המורות זה לא מצא חן אבל לשאר הכיתה זה לא הפריע. אותו ראובן ורגה עבר מבית הספר בלפור לבית הספר כרמל ברחוב השופטים, בסביבה היו הרבה מגרשים פנויים באחד הימים ראובן מצא בחול כדור של רובה צייד וניסה לפרק אותו עם פטיש, הכדור התפוצץ והילד התעוור אבל המשיך לנגן בכינור ככנר עיוור, עד כמה שידוע לי ההורים שלו נסעו איתו לארה"ב לנסות לעשות משהו לעיניו. כפי שסופר לי הוא למד בכיתה של כנרים עיוורים בבית הספר "גוליארד" בניו יורק. כעבור הרבה שנים קיבלתי טלפון וקול שאל האם אני יוחנן פוגל עניתי כן והקול אמר "אני ראובן ורגה בוא ניפגש", נפגשנו בפינת קינג ג'ורג ורחוב השופטים. ראובן ביקש ממני לאחוז בידו ולהוביל אותו ברחוב קינג גורג לכיוון רחוב דיזנגוף ובכל כמה צעדים הוא נעצר ואמר פה הייתה חנות מכולת, פה היה סנדלר, פה היה זגג והצביע על חנויות שכבר אינן אבל בזיכרונו לפני שהתעוור הן עדיין קימות. כעבור זמן קצר נפרדנו ומאז לא ראיתי אותו.
ב-1935 הייתה בת"א עדליידע האחרונה שהתקיימה, היא החלה במקום כלשהו בסוף רחוב אלנבי שהוא האזור של כיכר המושבות, צעדה לכיוון הים בקצה רחוב אלנבי בתוך הים על עמודים היה בית קפה שנקרא "הקזינו". האטראקציה הראשית של העדליידע הייתה דמות של דרקון (דמוי תנין) שהובל בראש התהלוכה. בסוף הרחוב נזרק הדרקון לים.
ממול לגן מאיר היה בית חרושת לקרח. אני כילד הייתי הולך בשבתות ובחגים לקחת קרח עבור המקרר הביתי, היות ובעלי בית החרושת היו שומרי שבת היה צריך לקנות מראש בימי שישי תלושי קנייה שהיו מוסרים בשבת למחלק הקרח. אז היו קונים שליש, רבע או חצי בלוק שהיו לוקחים הביתה עם מזלג מיוחד.

בגלל הפרעות של הערבים הושבת נמל יפו בפני היהודים, נתקבל האישור לבנות נמל חדש בחלק הצפוני של תל אביב סמוך לשפך הירקון אשר ישרת את היהודים, התושבים היהודים בכל הארץ נתבקשו לתרום כסף להקמת הנמל בדרך של קניית מניות, אבי קנה לפחות מניה אחת.
ב-1937 עברנו לגור לרחוב אסתר המלכה 13 על יד כיכר דיזנגוף. שנה קודם לכך חנך ראש העיר מאיר דיזנגוף את הכיכר שנקראה כיכר "צינה דיזנגוף" ע"ש אשתו המנוחה. אחד המבנים של הכיכר היה בית קולנוע הסרט שהוצג כראשון לחנוכת האולם היה שלגיה ושבעת הגמדים של וולט דיסני הקולנוע נקרא "אסתר".
כאשר עברנו לגור לרחוב אסתר המלכה עברתי מבית הספר בלפור לבית הספר העממי "תל נורדאו" ע"ש מכס נורדאו ברחוב פרישמן. בכיתה ב"תל נורדאו" היינו 44 תלמידים, במשך הזמן עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נוספו בכיתה תלמידים ילדי פליטים מגרמניה וממקומות אחרים.
ברחוב דיזנגוף פינת קינג גורג הייתה שכונת צריפים שנקראה שכונה "נורדיה" האדמה והצריפים היו שיכים לערבים מיפו שהיו באים כל חודש לגבות את דמי השכירות מדירי הצריפים. במשך השנים הצריפים פונו ובמקומם הוקם "דיזינגוף סנטר".
בסוף רחוב קינג ג'ורג' בחלקו הצפוני מה שנקרא היום "כיכר מסריק" הבתים מסביבה עד מעבר לרחוב פרישמן ו"כיכר מלכי ישראל" כולל בניין העירייה הנוכחי, היה כרם ענבים שהיה שיך לערבי מיפו בשם סאלח, ערבי זה נרצח על ידי הערבים חבריו משתי סיבות האחת שהוא מכר חלק מאדמתו ליהודים והשנייה שהיה חשוד למשת"פ (משתף פעולה). רחוב פרישמן שהתחיל בשפת הים הסתיים ברחוב שלמה המלך שגבל עם קצהו בכרם של סאלח.
בקצה המזרחי של שדרות קרן קיימת בפינת רחוב שלמה המלך היה פרדס גדול ובפרדס הייתה בריכת אגירה למים להשקיית הפרדס. בבריכה זו קיבלתי את שיעורי השחייה הראשונים, המקום קיבל שם של "גן הדסה", כעבור שנים נהרסה בריכת האגירה. במקום "גן הדסה" הוקם גן החיות העירוני של ת"א שהועבר מרחוב סאלמה שבסוף רחוב הרצל. כיום במקום גן החיות והפרדס קיים המבנה של גן העיר החניון והמגדל.
בשדרות בן גוריון של היום אשר נקראו בעבר שדרות קרן קימת בקצה המערבי של שדרות קק"ל של אז הייתה שכונת צריפים שנקראה "שכונת מחלול", במקומה היום הבריכה העירונית ואזור בנוי הנקרא כיכר אתרים.

פרק ב'- המסע עם אימי לפולין

ארץ ישראל (פלשתינה) נתונה לשלטון המנדט הבריטי משנת 1917. הישוב היהודי בארץ ישראל מנה כ-450,000 נפש מאורגנים ע"י הסוכנות היהודית וההסתדרות הכללית, שלוש מחתרות פעלו ההגנה, האצ"ל, והלח"י.
ב-1936 החלו הערבים לפגוע ביהודים, זו הפעם השלישית, אלה נקראו המאורעות, המאורע הראשון היה הטבח בחברון ב-1921 ועוד מקומות, השני ב-1929 הטבח ביפו בירושלים ובמקומות נוספים, במאורעות אלו ירו הערבים מיפו על ת"א ממרומי מסגד חסן-בק הם ירו בעיקר לשוק הכרמל וכרם התימנים. התימנים ברחו מאזור מגוריהם והקימו אוהלים במגרש גדול וריק ברחוב קינג גורג שאחר כך נקרא "גן מאיר". הם גרו במקום כשנה וחצי. , כנופיות ערביות ירו על ישובים עבריים בכל רחבי ארץ ישראל, שמו מארבים לאוטובוסים שנסעו בין ערים ולכל כלי תחבורה אחר. המסגרות הארגוניות של היהודים בארך ישראל היו קיבוצים וקבוצות, מושבים, מושבות וערים קטנות. הכבישים היו צרים ללא שולים ולא מתוחזקים, האחזקה הייתה באחריות הבריטים. הנסיעה באוטובוס מתל אביב לחיפה ארכה כשלוש שעות, כביש מספר 2 לא היה קיים, היה כביש אחד דרום צפון, כיום הוא כביש 4, היו נוסעים מתל אביב לפתח תקווה, רמת גן הייתה בכלל בצד, משם לרמתיים, כפר סבא חדרה, בנימינה זיכרון יעקב חיפה, האוטובוס היה עוצר גם בישובים ערבים כמו בית ליד פורדיס ועוד.
הייתה גם רכבת: תחנת מוצא הייתה ביפו ליד נווה צדק, תחנה בת"א ברחוב הרכבת, תווי הרכבת בין יפו לתל אביב משמש כיום כחניון, מרחוב נחלת בנימין מערבה לכיוון הים. מתל אביב המשיכה הרכבת לעיר לוד, עיר ערבית עוינת, אשר משמשת כצומת רכבות עד היום, הרכבת מיפו ממשיכה מלוד לירושלים ומצטלבת בצומת לוד עם הרכבת הבאה ממצרים מקנטרה ונוסעת צפונה לחיפה ומחיפה לעכו ודרך נקבת ראש הנקרה לבירות. חיפה היא שוב צומת רכבות, ישנה שלוחה לכיוון עמק יזרעאל, עפולה, בית שאן, צמח, חמת גדר עד דמשק שבסוריה והלאה צפונה לתורכיה, זה חלק מהמסילה החיג'אזית שאמורה הייתה להגיע למכה. מי שנסע מתל אביב לחיפה, נאלץ להחליף רכבת בלוד. לאחר תאור הרקע לעיל יובנו הסיבות לבחירת המסלול של המסע לפולין.
בשנת 1938 נסעתי עם אימי לבקר את הוריה בפולין בלודג', שהם סבי וסבתי נחום ולובה וינוגרד. המאורעות היו עדיין בעיצומם, אלה נפסקו רק עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939. הערבים ירו על תל אביב ממרומי מסגד חסן בק. לכן אי אפשר היה להגיע לרכבת ביפו וגם לא לעלות לרכבת בתל אביב, כי הנסיעה לחיפה מצריכה החלפת רכבות בעיר העוינת לוד, לנסוע ולהיטלטל באוטובוס לפחות שלוש שעות לא היה נעים על כן סוכם להגיע לרכבת לחיפה בתחנת הרכבת בראס אלעין- ראש העין שהיא התחנה הראשונה צפונית ללוד, בראס אלעין היה בבניה מחנה של הצבא הבריטי כך שהמקום היה די בטוח. עכשיו כדי להגיע לראס אלעין נוסעים בתל אביב לכיכר המושבות, הוא המקום ממנו יוצאים אוטובוסים לכל הכיוונים בעיקר למושבות שמסביב לתל אביב, עלינו לאוטובוס הנוסע לפתח תקווה, היו הרבה תחנות בדרך לכן הנסיעה ארכה למעלה משעה (צומת גהה עוד לא היה קיים), בפתח תקווה, מחכים לאוטובוס הנוסע לראס אלעין הנסיעה בתאום עם הגעת הרכבת ממצרים דרך לוד.
עלינו לרכבת ונסענו לחיפה כשעה ומשהו, תחנת הרכבת בחיפה היא במזרח העיר (ליד האנדרטה), מכאן לוקחים מונית לנמל חיפה. בנמל חיפה עברנו ביקורת גבולות בדרכון בריטי של ילידים ועלינו לאוניה בשם הר הכרמל או הר ציון של חברת ספנות עברית, הזהירו אותנו לא לשוט באוניות אלה אשר נקראו באופן עממי "קליפת אגוז". האוניה הייתה בקו חיפה קונסטנצה שברומניה, הפלגנו צפונה עברנו בקפריסין, במעבר הדרדנלים והגענו לקונסטנצה, שייט זה נמשך שבוע ימים.
לא זכור לי אם ישנו לילה בקונסטנצה או מיד החלנו בנסיעה לוורשה כי הייתה משם רכבת ישירה לוורשה שבפולין. הדרך מקונסטנצה לוורשה ברכבת נמשכת יומיים על כך לנוסעים ישנם תאים לשינה הנקראים "ווגון לי", בתא יש 2-3 מיטות, כיור רחצה עם ברז מים והשירותים היו משותפים בקצה המסדרון לכל נוסעי הקרון.
לאחר שהיטלטלנו במשך יומיים ברכבת הגענו לוורשה שם חיכה לנו בן משפחה אשר אמר כי כדי להגיע ללודג' צריך לנסוע עוד שעה ברכבת מקומית וכך עשינו, נסענו ברכבת מקומית שעה עד אשר הגענו ללודג', מכאן לקחנו כרכרה עם סוסים עד שנפגשנו עם כל המשפחה, סבא וסבתא, דודים ודודות וילדיהם. שהינו בלודג' כחודש ימים ועשינו את כל הדרך שוב בחזרה ברכבות, באוניה ובאוטובוס מראס אלעין לפתח תקווה ולתל אביב. שימו לב שבאותם ימים הייתה התעופה בחיתוליה ושימשה בעיקר למטרות צבאיות, כיום מסע מתל אביב ללודג' לוקח לכל היותר חצי יום בעוד שאז מסע זה ארך עשרה ימים וחצי לכל כיוון ובסה"כ 21 יום הלוך וחזור . זהו פירוט הדרך שעשינו ביולי אוגוסט 1938.

פרק ג'- ילדות מאוחרת ונעורים

ביולי שנת 1939 הגיע לחוף ת"א ונתקעה בשרטון אונית מעפילים בשם "פריטה", המעפילים ירדו מהר מהאוניה והתפזרו מהר בת"א. במשך מספר שנים שימש שלד האוניה כמקפצה לשחיינים בחופי ת"א. כעבור חודש או שניים הגיעה לחופי ת"א אונית מעפילים נוספת בשם "טייגר הייל" אוניה זו נתקעה בחוף מול שכונת מחלול, זה היה יום שישי והעולים מהאוניה קפצו למים ונעלמו בין תושבי תל אביב.
כעבור מספר חודשים פרצה מלחמת העולם השנייה.
כתוצאה מפרוץ מלחמת העולם הגיעו הבריטים להסדר עם כנופיות הערבים והיריות פסקו.
בשנת 1939 עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הצטרפתי לצופי תל אביב הקן הראשי במגדל המים ברחוב מאז"ה. בשנת 1940 הצטרפתי ל"הגנה" טקס ההשבעה לחברות בהגנה היה במרתף בית הספר ברחוב שלוש בתל אביב, כנער ואחרים כמוני קיבלנו תפקיד של קשרים, תפקידנו היה להעביר הודעות בין מפקדי ההגנה, את זאת עשינו ברגל או באופניים ברחבי ת"א ורמת גן בעיקר בלילות בין השעות תשע בערב, חצות ואילך. שימשנו כצופים מעל מגדל המים שבחולות הדרומיים של חולון.
באותה שנה הבריטים חיפשו מפקדים של האצ"ל והלח"י, באחד הימים בהיותנו בחצר הגימנסיה "תיכון חדש" שברחוב הירקון שמענו צפירות של משוריינים של הצבא הבריטי וחיליים רודפים אחרי אדם שרץ ובורח מהם הוא נראה נכנס לרחוב פרישמן, לבית השני מהפינה שהיו בו 2 כניסות, הבורח שיער שאם הוא יעלה בכניסה אחת וירד בכניסה השנייה הוא יצליח לברוח מהבריטים, אלא שלא היה מעבר בין שתי הכניסות וכשהאיש שהיה על גג בית של 4 קומות ראה שהבריטים בעקבותיו קפץ מהגג למטה ונפצע קשה הוא שבר את רגליו ואגן הירכיים, הבריטים לקחו אותו באלונקה ובאמבולנס לבית חולים, לימים נודע לנו שהקופץ היה ישראל שייב המכונה אלדד הוא היה אחד חבר בהנהגת הלח"י. לאחר קום המדינה שימש כמורה באחד ממוסדות החינוך בירושלים.
את בית הספר העממי סיימתי ב-1942. התפתחותי בצופים הייתה שהגעתי למעמד של מדריך ובגיל 12 לקחתי קבוצה של 8 חניכים בני שמונה לטיול בן יום וחצי בהליכה רגלית מת"א עד לחורשה שהיום נקראת "קריית אריה", כביש 4(גהה) לא היה קיים, היה קיים כביש צר בין ת"א לפתח תקווה, יישנו בחורשה וחזרנו למחרת. הקושי היה ללכת מבית לבית לשכנע הורים שיפקידו בידי את ילדיהם לטיול של יום וחצי.
בסוף שנת 1942 נרשמתי ללימודי המשך בגימנסיה "תיכון חדש" בהנהלת המנהלת המפורסמת טוני הלר וסגנה ברמן. בתום שנת הלימודים בתיכון חדש עברתי ללמוד בבית ספר מקצועי ע"ש מקס פיין ברחוב הרכבת בת"א. המורה להתעמלות וחינוך גופני בבית הספר היה גם נציג ההגנה, והיה מפעיל את הקשרים שהיו ידועים לו לתפקידם.
אוניות מעפילים המשיכו להגיע לחופי הארץ ולא פעם נצטווינו על ידי המורה לחינוך גופני לקחת חלק בסיוע להורדת המעפילים בחופי הארץ עד כדי כך שבאחד הימים נתבקשנו להפסיק את הלימודים בצהריים הלכנו בקבוצות ברגל לכיוון קיבוץ שפיים מרחק הליכה של כמה שעות, הגענו לשפיים לפנות ערב, נצטווינו להתפזר בפרדסים שמסביב לקיבוץ ולהמתין לאונית מעפילים שאמורה להגיע בלילה ולעזור להבריח את המעפילים לכיוון ת"א והרצלייה. בפעם אחרת שוב הייתה אמורה להגיע אוניית מעפילים לחופי ת"א ושוב נצטווינו לסייע כדי לשבש את התנועה בכביש והרחובות בת"א המובילים מהים לתוך העיר המשטרה הבריטית שכנה בשכונת שרונה בקצה הדרומי מערבי שלה שנקרא נקרא שכונת שפק וכיום זהו צומת הרחובות אבן גבירול, קרליבך, יהודה הלוי, מרמורך ולסקוב, בשלב מסוים יצאו הבריטים ממחנה שרונה ונתקלו בשני חברי הגנה שהיו ברחוב מרמורק פינת יהודה לוי על יד בית הזקנים הייתה שם מפקדת בשם ברכה פולד ועוזרה היה אחיעזר זהבי. הבריטים ירו והרגו את ברכה פולד במקום ואילו אחיעזר זהבי הוכה בכתות רובים ונשאר נכה עד היום הזה. אחיעזר זהבי זה ישב יחד איתי בספסל הלימודים בבית הספר מקס פיין והמשיך את לימודיו למרות נכות וכאבי גבו.
במועד כלשהו בחופשת הקיץ בין כיתות שביעית לשמינית של הגימנסיה נאספנו חמישה בחורים והחלטנו שאנו רוצים לבקר במקום שנקרא "אלחמה" כיום המקום נקרא "חמת גדר". היינו עם מכנסי חאקי קצרים, סנדלים, חולצות וכובע טמבל, כנשק להגנה עצמית לקחנו מקלות קפ"פ (קרב פנים אל פנים) את תרגילי הקפ"פ למדנו בהגנה. קנינו כרטיסי רכבת מת"א לחיפה דרך לוד חמישה בחורים צעירים שאפתנים. ידענו שהמשטרה והצבא הבריטי חונים בראש העין ולוד ולכן נסעו לחיפה בדרך זו. הדרך לחיפה לקחה זמן רב מכיוון שמדי פעם הייתה נאלצת הרכבת לעצור כדי לאפשר לרכבת הנגדית לחלוף על פניה. הגענו לחיפה המזרחית ושם החלפנו רכבת לרכבת העמק המפורסמת אשר נסעה לאיטה לאורך כל עמק יזרעאל ממערב למזרח לבית שאן ופנתה צפונה. עברה את מעבר הירדן ונסעה לכיוון דמשק. ירדנו בתחנה אלחמה, לא ידענו מה מצפה לנו אבל קיבל את פנינו ענן נורא של סירחון אשר נבע ממעיינות הגופרית של אלחמה. שהינו במקום לילה אחד בלבד וברחנו חזרה ברכבת הבאה מדמשק לחיפה ומחיפה לת"א. הרפתקת חמת גדר נמשכה שלושה ימים. באותה תקופה הצטרפתי לקבוצת נוער של התנועה המאוחדת בתל אביב אשר הקן שלהם היה ברחוב ארלוזרוב בגבול משק הפועלות על יד רחוב ארבע ארצות.

פרק ד'- תקופתי בפלמ"ח עד קום המדינה

בשנת 1946 סיימתי את לימודי התיכוניים בבית הספר מקס פיין. שנה לפניכן הסתימה מלחמת העולם השנייה ורוחות חדשות החלו מנשבות בישוב היהודי, ההגנה אצ"ל ולח"י פעלו יחדיו ובנפרד לסילוק הבריטים מהארץ.
בקיץ 1946 התגייסתי לפלמ"ח יחד עם קבוצת הנוער של התנועה המאוחדת שנקראה הכשרה. כעבור מספר ימים אסרו הבריטים את מנהיגי הישוב הושיבו אותם במחנה מעצר בלטרון. אנחנו הפלמחניקים הצעירים נשלחנו לקיבוצים במסגרת הכשרות מגויסות. תקופה מה לפני כן הבריחו חברי ההגנה את המעפילים ממחנה המעצר עתלית דרך וואדי אורן לראש הכרמל ומשם דרך וואדי רושמיה לקיבוץ יגור ויתר קיבוצי הסביבה
בחודש יוני 1946 עשו הבריטים חיפוש אחר נשק לא לגאלי בקיבוצים, שבת זו נקראה "השבת השחורה", לאחר שבת זו הגענו לקיבוץ יגור, כהכשרה מגויסת, עבדנו שבועיים בענפי המשק של הקיבוץ ושבועיים היינו עסוקים באימוני נשק, חומרי חבלה וכו'. אוניות מעפילים המשיכו להגיע לחופי הארץ ומדי פעם גויסנו בלילות לסייע להורדת מעפילים מהאוניות והברחתם לקיבוצי ומושבי הסביבה. עצם שהותנו בקיבוץ יגור ופעילותינו בענייני המעפילים נכללנו בפלוגה הימית של הפלמ"ח שנקראה פלוגה י'. עברנו קורס קצר בהשטת סירות מפרש בקיבוץ קיסריה כיום שדות ים. בתום השנה הראשונה של הפלמ"ח בשנת 1947 העבירו את הכשרתנו מקיבוץ יגור לקיבוץ מעוז חיים בעמק בית שאן ומאז נקראנו הכשרת מעוז ב' כי הייתה לפנינו הכשרת מעוז אחת. בתום שנתיים של שירות בפלמ"ח היה נהוג לשחרר את האנשים בשני אופנים או לעזוב את השומר, הפלמ"ח וההכשרה ולעבור לעיר לעבודה או ללימודים מתקדמים או שההכשרה כגוף הייתה מיועדת להשלים מכסת חברים בקיבוץ קיים או להקים קיבוץ חדש. ידענו שב-1948 נצטרף להחליט אלא שהדברים נתגלגלו אחרת.
בקיבוץ מעוז חיים עיקר עבודתנו הייתה בבריכות הדגים חוץ מהאימונים. הכשרת מעוז א' השלימה את החברים בקיבוץ בית הערבה (לא קיים כיום). מפקד המחלקה שלנו בבית השיטה היה אחד בשם גנדי לימים נודע לנו שי שמו המלא היה רחבעם זאבי לימים היה אלוף בצה"ל ולימים היה חבר כנסת ונרצח.
אחד האירועים במעוז חיים היה שהמחלקה יצאה לשמור על מעברות הירדן בכוונה לעצור מבריחי נשק מעבר הירדן לערבים בפלשתינה, במקרה זה עצרנו ערבי עם חמור ועל החמור היו שקים עמוסים באלפי סיגריות אנגליות שמחירן בשוק היה גבוה במקרה זה שחררנו את הערבי והחרמנו את הסיגריות, כול הקיבוץ יחד איתנו עישן סיגריות אנגליות במשך חודש שלם. במקרה אחר נתפס ערבי שגנב שקים בשדות, ערבי זה נעצר על ידינו ונמסר כגנב למשטרה הבריטית שמיקומה היה בעיר בית שאן. בשלב מסוים הוזמנו לעדות בבית המשפט מול שופט בריטי היודע ערבית- אחרי ששמע את העדויות שלנו נתן לערבי למסור את העדות שלו בשלב מסוים, הפסיק השופט את עדותו של הגנב ואמר לו בערבית "חמסה דקיק חמסה לירת" פירושו דיברת חמש דקות חמש לירות קנס.
הזמן עבר והגענו להצבעה המכוננת באומות המאוחדות ב-29 בנובמבר 1947 שבו כידוע, הוחלט בהצבעה ברוב קולות על הקמת מדינה יהודית. בליל כ"ט בנובמבר זה כולם ידעו שתהיה הצבעה גורלית כולם ישבו מתוחים סביב מקלט רדיו בחדר האוכל של הקיבוץ והתחילו למנות את המדינות המצביעות כשיושב הראש באו"ם היה מכריז שם של מדינה היא הייתה עונה בעד או נגד, כל מי שהיה בעד מחאו לו כפיים ומי שאמר נגד צעקו לו בוז. היו חברים בחדר האוכל של הקיבוץ שספרו את מאזן הקולות, החזיקו רשימות מי בעד מי נגד וכשהגיעו לסוף ההקראה גילו שהרוב בעד ואז פרצה שמחה רבה שבאו"ם הוחלט על הקמת מדינה יהודית וכולם פרצו בריקודים ושירים.
למחרת הייתה תגובה ערבית, יריות על הישוב היהודי וזה למעשה ההתחלה של מלחמת השחרור. לאחר מכן היו שני מאורעות הראשון היה שראיתי בעיתון את רשימת הרוגי מחלקת הפלמ"ח, 35 בחורים, שהלכו בלילה לעזור לישובי גוש עציון המותקפים. ביניהם קרוב משפחה שלי בשם יעקב כהן.
לאחר מכן נשלחתי מטעם הפלמ"ח לקורס קשרים בקיבוץ שפיים הקורס נמשך בין שבוע לעשרה ימים היינו כעשרים וחמישה איש לימדו אותנו לתפעל שני סוגים של מכשירי קשר, אחד מכשיר כבד ששקל עשרים קילו ונקרא מ.ק.20 ומכשיר קטן קל שנקרא מ.ק.21, שני המכשירים האלה ליוו אותי בהמשך הזמן.
בגמר הקורס חזרתי למעוז חיים והצמידו לי מכשיר מ.ק.20. מאז שימשתי כקשר אישי של מ"מ או של מ"פ. תפקידי היה להיות צמוד למ"מ או למ"פ ובידי השפופרת של המכשיר שדומה לשפופרת טלפון חוגה ישן, תפקידי היה לקבל הנחיות מהמ"פ ולהעביר את ההוראות במכשיר הקשר לקשרים של מפקדי המחלקות.
בשלב מסוים החליטו בפלמ"ח לעשות התקפה יזומה על הכפר נוריס שיושב על הגלבוע אשר ממנו היו יורים ומתקיפים את התחבורה המחברת בין עפולה לקיבוצים של עמק בית שאן. בהתקפה זו שימשתי כקשר אישי של המ"פ ישיעיהו גביש. טיפסנו על ההר הגענו עד לכפר ירינו כמה יריות אזהרה וחזרנו.
המקרה השני היה בדצמבר 1947 כאשר הפועלים הערבים בבתי הזיקוק שליד חיפה רצחו מספר39 פועלים יהודים שעבדו יחד איתם. כעבור יום גויסנו הכשרת מעוז, בתחילה לא ידענו מה מטרת הגיוס, הסיעו אותנו באוטובוסים לקיבוץ יגור ושם נפגשנו עם עוד מספר הכשרות קיבלנו תדריך שבו נאמר שהרוצחים הערבים הם מהכפר הערבי באלד אלשייך (כיום הישוב נשר) ואמרו לנו להיכנס לכפר ונעשה בו מהומות. קיבלנו נשק ורימונים הלכנו רגלי בלילה מיגור במורדות הכרמל בחורשות עד לכפר באלד אלשייח נכנסנו והתחלנו לעשות מהומות- לירות ולזרוק רימונים, כנראה שבשלב כלשהוא הרגישו בנו ומאחד הגגות צלף ערבי ירה לתוך החברה המשוטטים בסימטאות והרג את אחד הלוחמים, כעבור שעה שעתיים חזרנו רגלי לקיבוץ יגור והוברחנו משם כל הכשרה לקיבוץ שלה, בבוקר הגענו לקיבוץ מעוז חיים.
באותה תקופה עברו את הירדן חילי קאוקג'י שהם חייל השחרור הערבי שניסו לתקוף את קיבוץ שדה אליהו וקיבוץ טירת צבי, גייסו אותנו לעזרה ולהגנת הקיבוצים, יצאנו עם נשק והברחנו את המתקיפים הערבים. אני ועוד חבר נשארנו בקיבוץ עם מכשיר קשר ישיר למטה מפקדת הפלמ"ח בעמק בית שאן, כעבור שבוע כאשר נוחנו שהערבים אינם חוזרים החזירו אותנו למעוז חיים.
אותו צבא קאוקג'י נכנס שוב דרך מעברות הירדן לעיר ג'נין והגיעו לאזור מגידו ומשם התפרש לכיוון חיפה ותקף את קיבוץ משמר העמק, ההתקפות על משמר העמק נמשכו לסירוגין במשך כשלושה ארבעה ימים, אנחנו הכשרת מעוז, הכשרת בית השיטה והכשרת עין חרוד גויסנו למקום כינוס בגבעת ג'וערה.
זה היה הכינוס הראשון של כל חילי הגדוד הראשון של הפלמ"ח. שם הכרנו בפעם הראשונה את מפקד הגדוד דן לנר. אני הייתי כקשר צמוד אליו והוא הדריך את כל אנשי הגדוד כמאתיים לוחמים כולם מצוידים בנשק, לא היה נשק אחיד היו סוגים שונים, הוא הסביר כי עלינו לסייע בהגנה על קיבוץ משמר העמק ולנסות להדוף את צבא קאוקג'י. בשלב כלשהוא נודע לנו כי קאוקג'י הכניס תותחים לוואדי סמוך למשמר העמק ונשלחה כיתה לבדוק ולתצפת. מסתבר שהכיתה הזו לא רק תצפתה אלא נכנסה בקרב עם התותחנים וכנראה לא במתכוון פגעו במחסן הפגזים של התותחים שהתפוצץ, קאוקג'י סילק מיד את התותחים והפסיק את מתקפותיו על הישוב משמר העמק, חזרנו לקיבוץ מעוז חיים.
כעבור זמן אמרו לנו כי הכפר הערבי יזרעאל מתנכל לתחבורה בין קיבוצי העמן לבית שאן ויש לטפל בו. אספו אותנו שוב כגדוד בכפר יחזקאל ויצאנו למתקפה לילית על הכפר הערבי יזרעאל מתוך ידיעה שמצד מערב תגיע פלוגה של חטיבת כרמלי מחי"ש חיפה. כנראה שהפלוגה איחרה והפלמ"ח נשאר לבדו מול התנגדות קשה של הכפר, השחר עלה (הבריטים עדיין בארץ) וניתנה פקודת נסיגה חזרה לכפר יחזקאל. היו לנו מספר הרוגים כולל אחד הקשרים שהיה נעדר הוא נמצא למחרת פצוע קשה באזור מעיין חרוד.
כיוון שהיו מספר הרוגים השכיבו אותם באולם התרבות של כפר יחזקאל נתבקשתי להיכנס לאולם לעזור בזיהוי. נכנסתי לאולם לא יכולתי לעמוד בפני המראה החוויה הייתה איומה הקאתי ויצאתי מהאולם, מאז סירבתי בכל הפעמים שנתבקשתי לעזור בזיהוי.
אז מתקרב פסח של שנת תש"ח. אספו את הגדוד והודיעו לנו שהגדוד צריך לעלות צפונה לכיוון ראש פינה. באות הזמן חטיבת כרמלי כבשה את טבריה והתמקמה בה ושלחה פטרולים לכיוון ראש פינה.
עלינו לראש פינה גדוד ראשון של הפלמ"ח משאיות עמוסות אנשים וציוד ומיקמו אותנו במחנה צבאי נטוש, כיום נקרא "מחנה פילון", המחנה הזה נינטש ע"י הבריטים והלגיון הירדני. בסביבות מאי הודיעו ממטה הפלמ"ח בת"א כי צבא לבנון עומד לפלוש לפלשתינה בדרך הצפונית שמובילה דרך מלכיה לנצרת ומשם לשפרעם מתוך כוונה להגיע לחיפה. מטה הגדוד התמקם בבנין טגרט בריטי הנמצא בראש פינה ליד תחנת המכס לשעבר אשר שימש את המשטרה והצבא הבריטי. הצבא הבריטי פינה את הבניין ובו התיישב מטה הגדוד הראשון, למעשה גם של כל החטיבה.

פרק ה'- תקופתי מקום המדינה עד הפרישה מצה"ל

ב-14 במאי 1948 הגיעה למטה בראש פינה מפקד הפלמ"ח יגאל אלון והביא איתו פקודת מבצע לעצור את הצבא הלבנוני שהיה מעורב עם גדודים של הצבא הסורי מלהגיע לחיפה אספו אותנו לפנות ערב עשו את ההכנות ליציאה לדרך ויצאנו רגלי מראש פינה לכיוון מלכיה. אני הייתי צמוד כקשר למפקד הפלוגה ישעיהו גביש, נערך קרב בסופו של דבר כעבור 24 שעות או 48 לא זכור לי בדיוק, נתקבלה פקודת נסיגה, היה ברור שצבא לבנון נעצר ולא יתקדם מעבר לכפר מלכיה. היו לנו הרוגים ופצועים ואור הבוקר קידם אותנו כשחזרנו למחנה פילון, לנו חיכתה הפתעה, על כל מיטת שדה של הלוחמים, חברי ההכשרות, החברות הכינו לכל אחד על המיטה בגדים נקיים מגבת נקייה גרביים נקיים וחפיסת שוקולד.
נשארנו במחנה פילון יום יומיים, הזעיקו אותנו לעזור לצפת הנצורה. ב-15 במאי הכריז דוד בן גוריון על הקמת המדינה. השמחה הייתה מהולה בעצב מפאת ההרוגים והפצועים. לצפת הגיע הגדוד השלישי של הפלמ"ח לעזור נגד המצור, תפקידנו היה להעלות רגלי מראש פינה לצפת להוביל על הגב תחמושת נשק ומזון כולל הפגזים והחלקים הכבדים של הדוידקה (מרגמה מאולתרת תוצרת ההגנה). אחרי פגז שניים של הדוידקה ברחו הערבים מצפת.
מסתבר שהלבנונים בכל זאת עושים הכנות לעבור את מלכיה ולהגיע דרך שפרעם לחיפה. שוב הוזעקנו הגדוד הראשון לקרב מלכיה השני. בקרב זה שימשתי כקשר אישי של המ"פ אסף שמחוני. אסף שמחוני הציל את חיי, חפרנו שוחה אישית בצלע גבעה ושמענו רעם תותחים ופגזים מתפוצצים לכיווננו. אסף שמחוני הרים את הראש מהשוחה ואמר: "כיוון הפגזים הוא כלפינו והפגזים מתקדמים" כל פגז התקדם יותר, ואז הוא אמר "בוא נצא מהשוחות ונחפש מקום מסתור אחר". באותו רגע נפל פגז והתפוצץ בתוך השוחה שבה שכבנו קודם, הסתכלנו אחד על השני והיינו חיוורים ואז הוא אמר "אין מה לעשות יש להמשיך" גם קרב זה נגמר תוך יום שוב היו הרוגים ופצועים אולם הפעם צבא לבנון לא נשאר במלכיה אלא נסוג חזרה ללבנון.
חזרנו למחנה פילון הגליל היה כבוש בידי חטיבת כרמלי אבל מצד שני הסורים התחילו להתקדם לעבר גשר בנות יעקב. הצבא הסורי חצה את הגשר וכבש את המושבה משמר הירדן. אז הוכרזה הפוגה בקרבות.
הגדוד הראשון והשלישי של הפלמ"ח אוחדו לחטיבת יפתח בפיקודו של דן לנר, החטיבה נצטוותה לרדת דרומה לקראת קרבות במרכז. שוב העמיסו את כולנו על משאיות כולל המיטלטלים והציוד ונסענו דרומה למחנה סרפנד, כיום צריפין, שם התמקמנו. סרפנד שהיה מחנה גדול של הבריטים היה ריק. חנו בו חוץ מחטיבת יפתח עוד גדודים וחטיבות נוספים. עקב גודלו של המחנה היה בו בית חולים צבאי של הבריטים אשר שימש את צה"ל. בינתיים חטיבת יפתח עשתה הכנות ואימונים להמשך הלחימה. עברה שמועה שמתכוננים למבצע בשם לרל"ר (לרל"ר פירושו מבצע שהיה מיועד לכיבוש לוד רמלה לטרון רמאללה). בסופו של דבר שונה המבצע לכיבוש רמלה ולוד בלבד ונקרא "מבצע דני".
לאחר מבצע דני החליטו להעביר את חטיבת יפתח לדרום לסייע בפריצת הדרך לנגב. כשירדה החטיבה לדרום התמקמה בקיבוצים גת, גלאון ורוחמה.
נבחרתי ונשלחתי לקורס קציני קשר שהתקיים בשפיים, הקורס נמשך כשישה שבועות ובתום הקורס במקום לחזור לחטיבה נשלחתי להיות קצין קשר אזורי בסדום.
בסדום שהייתי כמעט שנה. בסדום היה שדה תעופה מקומי מאולתר למטוסים קטנים ופעם בשבוע או עשרה ימים היו מביאים אספקה בדרך האוויר מכיוון שסדום הייתה מכותרת ולא הייתה לה דרך יבשתית לשום מקום. באחת הפעמים שאנני זוכר את תאריכו הודיעו בקשר כי באר שבע נכבשה ע"י חטיבת הנגב של הפלמ"ח. מכינים מבצע לכיבוש אילת. באיזשהו מועד שאנני זוכר עברה דרכנו חלק מהשיירה של חטיבת הנגב לכיוון אילת. מכאן נפתחה הדרך היבשתית מסדום לבאר שבע דרך מעלה עקרבים בדרך פתלתלה כפי שהייתה אז.
הודיעו לנו כי נקבל תגבורת של שתי פלוגות מאחת החטיבות ועלינו לארגן בסדום שתי סירות מנוע כשירות לכיבוש עין גדי. הכוח הגיע עלה לסירות, המסע בסירות בים המלח מסדום לעין גדי ארך שלוש שעות, בסופו של דבר כשהגענו לעין גדי לא הייתה התנגדות, השלל היה שני עדרים עצומים של עיזים וכבשים. השמירה על המקום הייתה ע"י טיפוס למצוק הגדול שמעל עין גדי.
בסדום חוויתי חוויה מיוחדת זה היה כנראה בסוף החורף שמענו רעש אדיר בסביבות חצות הלילה וותיקי המקום שהיו שם במפעל הפוספטים עוד בימי הבריטים, אמרו שזהו שיטפון שמתקרב בנחל חוצוב, כיום נחל חצבה, ויש להיזהר משיטפון כזה כי הוא שוטף הכול. עלינו על סוללות עפר סביב המחנה, שמענו צליל עמום שהלך והתקרב ובסופו ראיתי גלגל מים עכור וגבוה מתגלגל וכשהגיע לפתחו נפרץ בבת אחת ונשפך לים המלח.
הייתה לנו עמדת שמירה דרומית לסדום כקילומטר דרומה שנקראה "עין ארוס" הירדנים שהיו מולנו ניסו פעם לתקוף את העמדה ללא הצלחה. בחלק הצפוני של מחנה סדום היה שדה מוקשים כדי למנוע כניסה של אלמנטים לא רצויים. באחד הימים הודיעו לי כי פלוגה של צה"ל יורדת מהרי חברון לכיוון ים המלח ותגיע למחנה מהצד הצפוני. ניסינו להזהיר אותם באלחוט שיש שדה מוקשים אבל הם עקפו את שדה המוקשים בהליכה במים, מפקד הפלוגה היה גנדי.
באחד הימים הודיעו לי כי יש הפוגה נוספת ועלי לקבל יחד עם מפקד המקום שני מפקחי או"ם שבאו לפקח ולבדוק אם מתקיימת הפסקת האש וכן לסמן את גבולות השליטה של צה"ל ומחנה סדום. המפקד ואני הסברנו לאנשי האו"ם כי המוצב הצפוני שלנו הוא בעין גדי ואם הם רוצים לראות הם מוזמנים לבוא לעין גדי, וזה כרוך בשייט של 4 שעות בסירה, בינתיים קיבלתי הודעה לנסות להרחיק את עמדת הגבול הצפוני. הודעתי למפקד עין גדי כי עליו לארגן חוליה של כמה חיילים שייקחו איתם אוהל סיירים וכן דגל המדינה ושיתחילו ללכת צפונה על הרכס. בינתיים היה להם זמן של ארבע שעות עד שסירת האו"ם תגיע. כשהסירה הגיעה והמפקד נפגש עם נציגי האום הוא אמר להם שאם הם רוצים לבקר בגבול הגזרה שלו הוא הצביע על הנקודה שאליה הגיעה החוליה שנשלחה שהקימה אוהל סיירים העמידה תורן והניפה דגל. לפי הערכתי הנקודה הזו הייתה כ-10 ק"מ צפונה מעין גדי. המפקד שאל את הנציגים אם הם רוצים ללכת אל העמדה באופן רגלי והם ענו שלא, הם הסתכלו במשקפת ואמדו את המרחק, סימנו במפה וכך נקבע הגבול הצפוני.
היות והיחידה הצבאית בסדום פורקה כי לא היה בה צורך יותר הוצבתי למחנה גבעתי ומשם בפברואר 1950 שוחררתי משירות חובה.
אלא שלא מצאתי תעסוקה באזרחי, התגייסתי מחדש לצבא קבע במאי יוני 1950. הייתי בשירות קבע משנת 1950 עד שנת 1957 בתפקידים שונים שלישותיים.
מה שזכור לי במיוחד השיטפון הגדול שהיה בחורף 1951 כאשר שירתי בבסיס צה"ל בקריית מאיר (המקום היה בין שיכון קריית מאיר של סוף רחוב פרישמן לבין בתי שרונה שגם בהם נכנס צה"ל.) בשיטפון של 1951 נקראו אנשי הצבא של ת"א לעזור לעולים החדשים במעברות שצריפיהם ובדוניהם נשטפו ונהרסו בשיטפון. הגעתי למעברה בשם חירייה כיום הישוב אור יהודה. המעברה הייתה מוצפת מים עד גובה הברכיים באחד הצריפים שכבה אישה עם צירי לידה ולא הייתה שום עזרה במקום, ביקשתי ממשפחתה ומהחייל שהיה עימי להעלות את היולדת לרכב, נסענו במהירות האפשרית לבית החולים ליולדות "דג'ני" ביפו. חוויה זו של העברת יולדת וקבלת תשובה חיובית שהלידה הייתה בסדר הייתה מאוד מעודדת. לאחר מבצע קדש בשנת 1956 הועברתי למחנה בסיס קליטה ומיון בתל השומר ומוניתי למפקד מחנה מעבר שסומן רם/4/ב, למחנה זה העבירו מכל יחידות צה"ל את כל החיילים שלא ידעו איפה יחידותיהם, את כל החיליים שמפקדיהם לא מצאו אותם מתאימים לשירות ביחידתם והיה על היחידה שלי למיין את אלה מחדש ולהפנותם או להציבם ליחידות אחרות. בסופו של דבר בשנת 1957 השתחררתי משירות קבע ועברתי לשוק האזרחי השתחררתי בדרגת רב סרן והוצבתי למילואים.

פרק ו- תקופתי בשוק האזרחי עד היום

בין יתר חיפושי למשרה ראיתי פרסום למשרה פנויה באגף השיכון במשרד העבודה (לפני היות משרד השיכון). הגשתי מועמדות עברתי מבחן ומיון ונתקבלתי למשרה של מנהל אגף משתכנים. הייתי ממונה על שישה עובדים המשרדים היו במחנה שרונה בצריפי עץ, שר העבודה באותם ימים היה מרדכי נמיר לפניו הייתה גולדה מאיר. שרת העבודה גולדה מאיר הכריזה אז על מבצע חיסכון ל"שיכון עממי" אשר יבנה תוך מספר שנים. העיתונאי קרליבך לא האמין בכך וקרא למבצע "שיכון ערמומי".
מסתבר בדיעבד שהשיכון הוקם ברחבי הארץ, חלקו הגדול היה התחלה של שיכון רמת אביב, והשאר כמה אלפי יחידות הוקמו ברחבי הארץ וחולקו בהתאם לקריטריונים שנקבעו בעת הרשמה לחיסכון. באותה תקופה היו עדיין במעברות כעשרים אלף משפחות, שר העבודה מרדכי נמיר הצליח להעביר בממשלה ובאוצר החלטה שהוא שר העבודה ואגף השיכון מתחייבים לחסל את המעברות תוך עשר שנים כלומר אלפיים דירות לשנה והתקציב יהיה בהתאם. לפי ידיעתי היום זו הפעם היחידה ששר בממשלה והאוצר מסכימים לצאת בהכרזה למבצע של הבטחת תקציב בנייה מראש לעשר שנים קדימה. לא זכורה לי עד היום אף החלטה ממשלתית לטווח שנים כזה.
בפועל תוך פעולה נמרצת של אגף השיכון חוסלו המעברות תוך שבע שנים כך שב-1963 הכריז שר השיכון בכנסת על חיסול המעברות במדינת ישראל. בינתיים בשנת 1961 הוחלט על ניתוק אגף השיכון ממשרד העבודה והקמת משרד השיכון עצמאי. שר השיכון הראשון היה גיורא יוספטל.
באוגוסט 1955 עדיין כאיש צבא קבע הייתה הנחת אבן הפינה בקריית גת בחבל לכיש ע"י לובה אליאב. הייתי נוכח באותו אירוע כחייל אחד מנציגי צה"ל. בשנת 1962 הונחה אבן הפינה לעיר ערד ע"י לובה אליאב הייתי נוכח באירוע בין יתר נציגי משרד השיכון. בשנת 1964 הונחה אבן הפינה לעיר כרמיאל הייתי נוכח באירוע בין יתר נציגי משרד השיכון. בשנת 1993 הונחה אבן הפינה לעיר מודיעין הייתי נוכח באירוע כאחד מנציגי משרד השיכון. את האירוע הזה ניהל שלמה אבני.
שרתי במשרד השיכון משנת 1957 עד שנת 1974 כאשר שר השיכון זאב שרף החליט להעביר את משרדי משרד השיכון מת"א לירושלים, איפשר לעובדים שלא רצו לעבור לירושלים להתפטר ולקבל פיצויים או פנסיה מוקדמת. אני התפטרתי ועברתי בו ביום לעבודה כסמנכ"ל לנכסים בחברה הממשלתית עמידר הכפופה למשרד השיכון ומנהלת את כל השיכונים הממשלתיים בארץ, באותה תקופה ניהלה עמידר כשלוש מאות אלף יחידות דיור.
תוך כדי עבודתי במערכת השיכון נסעתי שלוש פעמיים בשליחות לחו"ל בפעם הראשונה זה היה בקיץ 1962 נסיעה באוניה להבאת עולים מצרפת נסעתי עם מלווה מטעם הסוכנות היהודית, הנסיעה הייתה באוניה טורקית לא גדולה שעגנה באתונה אחר כך בנפולי ולבסוף בברצלונה שבספרד. בדרך אירע לנו אירוע משונה בעליה לאוניה נתבקשנו להפקיד את הדרכונים אצל הכלכל הראשי של האוניה וכאשר הגענו לאתונה לנמל סלוניקי כאשר ביקשנו לרדת לעיר לביקור של כמה שעות אומר לנו הכלכל של האוניה שהדרכונים שלנו, שני הישראלים היחידים באוניה אבדו לו. שאלנו מה עושים בתחילה הוא גמגם אך אז נתן פיתרון, הוא אמר שהוא ייתן לנו אישורי ירידה לנמל בתור אנשי צוות האוניה ובמקצוע כתב לנו "מוזיקאים" מתוך כוונה שאנחנו נגנים של תזמורת. בכרטיס זה השתמשנו גם לירידה בנאפולי, עגנו גם בעיר גנואה ובעצת מביני דבר שכרנו מונית לביקור בבית קברות מיוחד מינו הנמצא בגדר משותפת עם בית קברות יהודי, בבית הקברות הנוצרי הזה במקום מצבות רגילות מפוסלים באבן שיש אירוע מחיי הנפטר, הפסלים בגודל טבעי של הנפטר כך שאם מהלכים בבית הקברות מרגישים כאילו הולכים בין אנשים חיים. משם שטנו לברצלונה שהינו בה יומיים, יצאנו לסיור, ראינו שתי הופעות של ריקודי פלמנקו ולמחרת שהיה יום א' אמרו לנו שיש מופע נהדר של מזרקות מוארות לפנות הערב. עמדנו מופתעים מול המזרקות כשעה. לאחר מכן התברר לנו שמזרקות אלה עוצבו על ידי מעצב צרפתי בשנת 1936 לכבוד תערוכה בינלאומית מיוחדת. מברצלונה הפלגנו למרסי שם העלנו לאוניה כחמש עשרה משפחות של עולים לישראל וממרסי הפלגנו שוב דרך אתונה לחיפה.
הנסיעה השנייה הייתה בשנת 1972 לארה"ב להבאת עולים משם. הסידור היה שלארה"ב טסים ובחזרה חזרנו באוניה עם חמש מאות עולים על רכושם ומכוניותיהם. (אוניה קווין אנה מריה) שהייתי בארה"ב שבוע ימים עד אשר נציגי הסוכנות הסדירו את הנדרש עבור העולים וביום ההפלגה נקראתי לקצין הביטחון של השגרירות ואמר לי שבזמן ההטענה הוא יהיה איתי שם ושהעולים יכנסו רק 24 שעות אחרי ההטענה. הוא אמר לי שמעתה אני לא רק מלווה אלא גם קצין הביטחון של הספינה וששעלי להיות בקשר ישיר עם רב החובל. חוץ מהעולים היו באוניה עוד כ-300 יוונים שחזרו למולדתם. בבטן האוניה כדי להמחיש את גודלה נכנסו למעלה מ-80 מכוניות. לכן בדרך חזרה עצרנו ועגנו בסלוניקי שבה ירדו היוונים ונוסף עליהם היו עוד נוסעים אחרים כולל ערבים שאמורים לרדת בחיפה. מסלוניקי נסעו לקפריסין ועגנו חצי לילה. בקפריסין בדקו את תחתית האוניה שנמצאת במים, צוללנים ישראלים שהגיעו במיוחד. מקפריסין הגענו לחיפה. משך ההפלגה ארכה עשרה ימים.
הנסיעה השלישית הייתה בשנת 1986 שוב לארה"ב במסגרת שיתוף פעולה בין משרד השיכון האמריקאי למשרד השיכון הישראלי בעקבות החוק לשיקום שכונות ואזורי מצוקה. היינו חמישה נציגים ישראלים בקבוצה שנסעה, אני הייתי נציג חברת עמידר היו שני נציגים של משרד השיכון ושני נציגים של משרד האוצר. במשך הסיור שנמשך כעשרה ימים, כל אחד מהנציגים הישראלים היה אמור לתת הרצאה באנגלית בפני סטודנטים לכלכלה ולהנדסה באוניברסיטת ניו יורק. בחלקי נפל להרצות ולהסביר מהי הצמדה בכספים, דבר זה בלתי מוכר לחלוטין בארה"ב ולדעתי גם באירופה. הי לי קשה מאוד להסביר את תופעת ההצמדה, נשאלתי הרבה שאלות והבנתי לבסוף שהסטודנטים לא הבינו את מהות ההצמדה והצורך בה. יחד עם זה עשינו סיור במספר מוקדים בעיר ניו יורק המיועדים לשיקום וראינו שכונות שלמות ובהן אלפי דירות נטושות אשר ע"פ תוכניות עירוניות יש להשקיע בהם כסף רב כדי לשקמן למגורים. בענייני מצוקה נפגשנו עם מנהל מחוז הדרום של משרד השיכון האמריקאי והוא סיפר שמחוזו לא הכי גדול בארה"ב אבל יש בו כ-40 מיליון תושבים והוא נקרא מחוז ה"פורעניות" וזאת כי המחוז הוא מחוז דרומי של איזור סופות הטורנדו והוא מחזיק ברזרבה כ-20 אלף קרוונים לחלוקה בזמן אסונות הטורנדו עבור אנשים שביתם נהרס. בגמר הסיור חזרנו לארץ.
במסגרת עבודתי בעמידר נתבקשתי לקבל על עצמי את ההסדר של רישום זכויות בטאבו. היות ובעמידר היו רוב הדירות לא רשומות על שם הרוכשים והתהליך של רישום בטאבו הוא תהליך משפטי ארוך ומיגע פעלתי במסגרת האפשרויות והתקציבים הנתונים לזירוז הרישום בטאבו. בשנת 1988 למדתי במסגרת הטכניון בחיפה לימודי שמאות מקרקעין וקיבלתי הסמכה של שמאי מקרקעין. בשנת 1994 יצאתי לגמלאות מטעם חברת עמידר וכגמלאי המשכתי לעבוד בחברת הנכסים של ההסתדרות הכללית עוד 10 שנים. במסגרת עבודתי בחברת הנכסים של ההסתדרות הייתי אחראי על רישום וריכוז מאגר נתוני הנכסים, פרסום מכרזי מכירה, הכנה ועיבוד חוזי מכר ביחד עם היועץ המשפטי, הנכסים אשר שימשו את ההסתדרות הכללית היו בבעלות/חכירה של חברת העובדים וחברות בנות אחרות של הסתדרות העובדים. משנת 2004 אני גמלאי מלא.

פרק ז- חיי המשפחה

בשנת 1952 התחתנתי עם אשתי הראשונה בשם חיה לבית רייכלין ונולדו לנו 2 ילדים האחד בשם גיל בשנת 1961 והשני עידו בשנת 1965. בשנת 1995 התגרשתי מחיה. מ-1997 אני גר עם חברתי לחיים חנה צינס אלמנת צה"ל, לחנה יש שלושה ילדים.
הבן גיל נישא ב-1985 לעדי לבית קומרינר נולדו להם שלוש בנות הבכורה אור, השנייה מאיה והשלישית גוני.
רובה של משפחת אימי וכל משפחת אבי שגרו בלודז' נספו בשואה.

אפילוג

לאחרונה נודע לי-
כפי שציינתי אבי היה אדריכל והיה לו משרד אדריכלים בתל אביב בשותפות על מהנדס שלמה מקורי. בין היתר שניהם תכננו ובנו בניין מגורים בת"א ברחוב יעל 5 פינת שלמה המלך.
לימים כאשר הוכרזה ת"א כעיר הלבנה במסגרת מורשת בינייני הבאוהאוס, הוכרז הבניין האמור ברחוב יעל 5 ע"י אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. במסגרת הסיורים הנערכים בת"א אשר קשורים לבאוהאוס הסיור מתחיל בבניין האמור ברחוב יעל 5.